14.30 – 17.30 בנסיעתנו דרך ג'אבל מוכאבר התרשמנו שהמקום נראה נקי מהרגיל, כך גם בהמשך בנסיעתנו בדרך האמריקאית ובמורד מראס אל עמוד לאבו דיס. כנראה שהזבל נאסף בימי חמישי בבוקר כי לא נראו כל עגלות אשפה העולות על גדותיהן, כפי שנראה תמיד בימי רביעי אחר הצהריים במשמרות שלנו. לאף אחת מעגלות האשפה אין מכסה וכאשר שוב תתמלאנה יעשו בהן החתולים והעורבים כרצונם ויפזרו את הזבל לכל עבר.

שיח' סעד

נאמר לנו כי הכניסה לשכונה מותרת אך לא תאושר יציאתנו ממנה. החייל התקשר, לבקשתנו, לממונה עליו לשאול אם לנשות ווטש מותר להיכנס ולצאת במחסום וזה אכן אישר שיש "צו אלוף" האוסר את תנועתנו במקום. הבטחנו לבדוק ולדווח על כך.

במלון באבו דיס ראינו מספר עובדים פלשתינים הנכנסים ברגל דרך השער מבלי שיבדקו. חייל משמר הגבול שבמקום לא אישר לנו להיכנס. כששאלנו אותו אם מעבר לגדר זו עדיין ישראל הוא מיהר לענות: "כן, זה מקום בו חיים יהודים וערבים ביחד"!

בפשפש הייתה דלת המתכת הצבועה נעולה ועל אף הביצורים שנבנו מסביב לא נראו כל אנשי ביטחון בסביבה.

נסענו בכביש החדש לאורך החומה ושוב תמהנו על ההשקעה האדירה שנעשית לצורך הקמה של עוד חלק בחומה ובגדרות שסביבה.בכניסה למעלה אדומים נוכחנו שכביש הסיוע של ארצות הברית לא הושלם והנהגים הבאים מכיוון אל-עזריה לא צריכים להתחשב רק בזכות הקדימה של המתנחלים אלא שעליהם לתמרן במסלול יחיד שכן בשני מתבצעות עבודות שיפוץ.

הגענו לקידר מוקדם יותר מאשר בדרך כלל וצפינו במספר גדול של כלים ענקיים שעבדו בשטח. פנינו ימינה לפני שער הישוב עד לאזור שבו מתבצעות בקצב מזורז עבודות הבניה של ההתרחבות. המקום נראה כמו תל של נמלים עמלניות כאשר עשרות פועלים אצים רצים לסיים את עבודת יומם. דיברנו עם קבלן פלשתיני שהודה בחיוך רחב שלא קיים כאן מושג ששמו "הקפאה".

ברגע שצעדנו לכיוון המחסום בואדי נאר התקרבו אלינו שני חיילים. שאלנו אותם אם נכונה השמועה שמכוניות של ערבים ישראלים בעלי לוחיות צהובות אכן יכולים לעבור במחסום בשני הכיוונים. הם אשרו זאת אך אמרו שלא רבים מנצלים כביש זה. ברור שיש דרכים קצרות יותר בין ירושלים ובית לחם.

חמש דקות מאוחר יותר חזרו אלינו ואמרו שאסור לנו לעמוד ולצפות במחסום מאותו מקום בו תמיד נהגנו לעשות זאת ודרשו שנתרחק עד לחנות המכולת. טענו שמשם לא נוכל לראות את הנעשה במחסום וכי נדווח על האיסור החדש שכביכול נועד למען ביטחוננו. באותו זמן הגיעו פועלים רבים וחיכו לתחבורה בדיוק במקום שבו נאמר לנו לעמוד – ברור שזה היה המקום "הבטוח" ביותר עבורנו.

התחבורה התקדמה בקצב סביר בשני הכיוונים ולא נוצרו תורים.כמה מכוניות ישראליות עם נהגים צעירים עמדו בראש הגבעה לחכות למכונית פלשתינית שלפי דבריהם פגעה בהם, הם תכננו לנקום. החלטנו לא לחכות לאירוע זה.