נסענו בכביש להב–לכיש ונכנסנו דרך המחסום המרשים של נגוהות. נדמה כי כל פעם מגביהים את רשתות התיל מעל המחסום שמא חס וחלילה יקפצו מעליו אבנים או אנשים. החיילים היו אדישים עד אדיבים ופתחו בפנינו את המחסום. הפילבוקס החדש שמאחורי המחסום פרש כמה עמדות מבוטנות בהן ניצבים חיילים אוחזי נשק מאיימים.

מתחת לנגוהות בעמק שוכן הכפר פקאקיס. נכנסנו לאחד הבתים לשמוע מה קורה. סבתא, אמא ושני ילדים שנמצאים כבר בחופשת הקיץ. ספרו לנו על התנכלויות של הרועים היהודים ועדריהם שמתייחסים לשדות הפלסטיניים כאל שלהם. בקצה הכפר בית קברות מקומי, הסבתא ספרה כי השבוע רצו לקבור מישהו והצבא אסר עליהם, הפעיל את אותו צו האוסר כל בנייה חדשה באזור C. 

מה חבל, הבתים הבודדים הקיפו עצמם בגן עדן של צמחייה, הסבתא קטפה לנו מרווה שריחה שימח אותנו כל הדרך.

ברכסים ממול רואים חציבה של כביש חדש שהולך לאורך הרכסים ועתיד לחבר את נגוהות לגבעת הבוסתן (או נגוהות ב‘, עוד מאחז קיקיוני). הסבתא ספרה כי הם חושבים שאז יסגרו במחסומים את שני צידי הכביש ויתירו רק לתושבים לעבור.

יצאנו בכביש הפנימי דרך דורא – עיר גדולה ורבת מותגים כמו פיצה KFC, בנק ועוד כהנה. ממש אמריקה!

כביש 60 ריק נסענו עד הצומת הצפוני לחברון – שויוח’– סעיר. אין נוכחות צבאית והכול שקט, הכבישים שוקמו וזופתו מחדש, כולל מעגלי תנועה כמו בקלקס. בסעיר ביקרנו בבית של אחמד שסיפר כי לאחרונה מקשים יותר בקבלת רישיונות עבודה בישראל. דווקא בעיתון כתוב היה היום כי מתכוונים להגדיל את מספר הנכנסים המורשים בתכנית “ממחבל לפועל” האמנם?

בחזרה נסענו דרך כביש 317 שגם הוא שופץ. הכיבוש חזר למתכונת של תקופת האינתיפדות – סוללות עפר טריות הורמו לאורך הכביש במקומות ששדות מעובדים נמצאים בגובה הכביש, ודרכים חקלאיות אל שדות מרוחקים יותר נחסמו בפגישה עם הכביש. מה לא עושים כדי להציק לפשוטי העם.

נכנסנו לאום אל–ח’יר לבדוק את השמועה כי פגעו באנדרטה לזכרו של שיח‘ סלמאן אבא של עיד. אחד הפעילים שעבר במקום טען שראה את ניתוץ הכתובת על הקבר לאור יום על ידי מכונית אזרחית. הוא טוען שזוהי זרוע שלטונית כמו שב“כ ולא המתנחלים שלא היו מעיזים לבוא ביום. כמה עצוב שגם אחרי מותו של האדם מתעללים בזכרו.