מחסום חקלאי עאנין 06:30

חיילי משטרה צבאית פתחו את המחסום בזמן. אנחנו והבני דודים שלנו מהכפר הקדמנו ברבע שעה בגלל מידע שגוי על שעת הפתיחה. המעבר התנהל במהירות. עברו 2 טרקטורים שבעליהם הספיקו לרשום אותם בתסריח שלהם וכן מספר הולכי רגל. היום הרוחות סוערות בגלל חובת רישום הטרקטורים בתסריח, שהוכרזה ביום ראשון. יש מי שהספיקו לעשות זאת מעכשיו לעכשיו במת”ק הישראלי בסאלם, והאחרים שמיהרו בעקבותיהם כבר נשלחו למת”ק הפלסטיני בג’נין. לרוע מזלם במת”ק שלהם ייקח שבוע עד שהרישום יתקבל.

פרצה בגדר ההפרדה, אום אל פחם 06:55

אנחנו נכנסות לפסגת אום אל פחם מהכניסה הדרומית לעיר. ממזרח לכביש הראשי בו אנו נוסעות יש גבעה מיוערת ולמרגלותיה: גדר ההפרדה וכביש המערכת. באזור הזה של גדר ההפרדה יש פרצה רצופה וארוכה (מול הכפר הפלסטיני עאנין), כ 100 מטר להערכת העוברים, דרכה נכנסו לאום אל פחם מבקשי עבודה צעירים ובוגרים. הם  מסתובבים כאן משעות הבוקר, באו ברגל מעאנין ומרחבי הגדה, בדרך חתחתים, בתקווה לתפוס יום עבודה. נראה שכרגע האקשן כבר דעך, או עוד לא התחיל. צעירים אחרים מתגודדים במעלה הגבעה, בחורשה המלאה פסולת ואשפה, והם כבר הספיקו לעבוד היום ועכשיו רוצים לחזור הביתה. במה עבדו? בהברחה. מחמש וחצי, בצל החשיכה, הם העבירו פירות וירקות, כבשים ופרות וסמים ועוד מוצרים מבוקשים, מהצד הפלסטיני של הגדר אל הצד הישראלי. החייל לא נותן להם לעבור עכשיו מזרחה, הביתה. כל 100 מטרים בערך עומד חייל חמוש ליד האין-יש-גדר ונותן או לא נותן לעבור לכאן או לכאן. ייתכן שנוכחותנו השפיעה עליו קשיחות. הצעירים הבטיחו לנו שהוא יניח להם לעבור בסופו של דבר. יסתובב “ולא יראה” אותם.
אין עבודה בכפרים, אין עבודה בכלל בגדה, והם יעשו כל מה שאפשר. הם הולכים מרחק רב ברגל (במכונית אפשר להגיע רק עד עאנין), קוצים ואבנים, עליות וירידות, בשביל הסיכוי להביא כמה שקלים הביתה. לא כולם זוכים. יש שחוזרים בידיים ריקות.  “היום יום טוב,” הם אומרים על החיילים. “יש חיילים זורקים עלינו גז, לא נותנים לעבור בכלל.” סיפרו גם על חיילים שמשתתפים בחגיגה, והיה לנו לא נוח להאמין. אבל תחת שמי הכיבוש הכל אפשרי.

07:00 מחסום חקלאי טייבה-רומנה (מול המורדות המזרחיים של אום אל פחם)

כמו שהתחלנו לרדת בירידה התלולה לעבר המחסום, גילינו שהכביש הצר המוליך אליו זרוע מכשולים – ענפים כרותים, כסאות פלסטיק. ושתי סככות קטנות. באחת יש מטבחון מבולגן ודברי מאפה (קיוסק בשביל מבריחי הגדר?), וליד השנייה עמד הפֶרגסון האדום של החבר שלנו עלי מהכפר טייבה. סביבו מספר בחורים מקומיים. עלי (הקשיש) שמח לראותנו ובלי לחכות הציע לי נישואים, מבסוט לאללה. לידו, בחור אחר כבר עושה סיבוב על הנרגילה. בחודשים האחרונים הגיעו אלינו שמועות שהבחורים הללו גובים תשלום מפלסטינים שגונבים את הגדר בפרצות באזור, ומבקשים להיכנס מכאן אל העיר. כאן יש כביש, יותר טוב להם מאשר להמשיך ולכתת רגליים בין הקוצים. אבל הבחורים המצוינים הכחישו שהם גובים כסף. מה פתאום? אז מה הם עושים פה על הבוקר? יושבים. ככה בא להם – להסתלבט. אבל הם רוצים לדעת מי אמר לכם? 
למחסום כבר לא ירדנו כי המעבר הסתיים.

08:15 צומת ברטעה המזרחית

בכניסה לברטעה המזרחית על כביש 611 מתנהלת תחנה מרכזית פעילה מזה כחצי שנה ויותר. לכאן מתנקזים מדי בוקר מאות פועלים פלסטינים, שעוברים את מכשול ההפרדה במקומות שונים, עוברים את כביש המערכת אל מוניות פלסטיניות (זה מרחב התפר כאן) שמחכות להן ומביאות אותן לצומת. מכאן הם ממשיכים ברכבים ישראליים – אוטובוסים, טרנזיטים, מוניות – לעבודה, בעיקר בחריש סיטי הנבנית. המעבר הפעיל כאן מתנהל לאור יום, לנגד עיניהם האדישות של החיילים בג’יפים הדוהרים על כביש המערכת.  תפקידם העיקרי להרתיע את המבריחים. לפעמים זורקים רימוני גז, לפעמים צועקים על העוברים, ולרוב משתדלים לא להתעייף.
בצד הכביש המוביל לברטעה, בשורה ארוכה ארוכה, חונות מכוניות ישראליות. מסתבר שגם אזרחים ישראלים נוסעים מכאן לחריש או למקומות עבודה אחרים. במקום צצו דוכנים לכל מה שהבן אדם יכול להשתוקק או לא יודע שהוא משתוקק אליו באותו רגע – קפה שחור מתרמוסים גדולים, עוגיות בצלופן וסוכריות, וגם כרוב וכרובית בעונתם.

08:40 ברטעה המזרחית

בשעה זו ברטעה המזרחית, שרחובה הראשי הוא שוק גדול צבעוני וססגוני, מתעוררת. לעומתה, ברטעה המערבית השכנה נראית חסרת חיים ולבד מכמה משתלות וחנויות בודדות, אין בה שומדבר לשטוף את העיניים.