אבו דיס, ואדי נאר, יום ראשון 9/5/2004 אחה”צ צופות: רבקה ש, יעל י (מדווחת) נסענו לואדי נאר דרך קידר. אין סגר. משאיות, מוניות או טרנזיטים והולכי רגל יכולים לעבור. מכוניות פרטיות, אפילו עם אישורים לא עוברות! קבלו אותנו בפנים חמוצות – לא לעמוד כאן, לא לדבר עם אלה שבודקים להם את התעודות, ובכלל אנחנו בהחלט מיותרות. תור המכוניות ארוך והבדיקה נעשית בעצלתיים. בזמן חילוף המשמרות מפסיקים להעביר לפחות לעשרים דקות וכאשר עוברות מכוניות מדרום אין בודקים את המכוניות מן הצד השני מאבו דיס. רק אמבולנסים עברו יחסית מהר.נוצרה בעייה עם טנדרים שלדעת המג”בניקים אינם מכוניות מסחריות אלא מכוניות פרטיות, ולכן לא איפשרו להם לעבור. ביניהם היה טנדר של קוקה קולה שבא מעטרות עם אישור מפורש לרכב מסחרי. הטנדרים נעמדו בצד והמתינו, אולי יתמזל מזלם, אך גם המשמרת החדשה לא איפשרה מעבר, למרות שכולם הגיעו בבוקר מבית לחם ועברו ללא כל בעיות. עשינו כמה טלפונים ומלשכת מפקד מג”ב הבטיחו לבדוק ולקחו אפילו את מספרי הטנדרים ומספרי תעודות הזהות של הנהגים. “רל”ש הלשכה תיאמה עם מפקד מג”ב ירושלים” ולבסוף כנראה נאמר משהו למפקד המחסום והוא העביר את הטנדרים ובאותה הזדמנות אפילו כמה מכוניות פרטיות. ההמתנה ארכה כשעה.בינתיים התארך התור מכוון ירושלים עד שקצהו לא נראה. היו שם לפחות חמישים מכוניות, מוניות משאיות ואוטובוסים. הטרנזיטים היו מלאים והחיילים לא בדיוק הזדרזו. הנוסעים יצאו מן המכוניות בגלל החום הכבד וחלקם ירדו דרך השביל וותרו על המשך הנסיעה באותה המונית. הכביש הצר היה מלא וגם המכוניות שהורשו לעבור התקשו לנסוע, במיוחד כאשר היו משאיות גדולות. בשלב מסויים נראה הדבר מוגזם גם למפקד המחסום והוא העביר ללא כל בדיקה כעשרים מכוניות ואחר כך התחיל לרשום את המספרים שלהן ולותר על הבדיקה האישית. אחרי שש התקצר התור ואנחנו הלכנו. חזרנו לפישפש. האוירה שם היתה נינוחה יחסית. עמד ג’יפ ועליו ישבו שני מג”בניקים דרוזים שהתלוצצו עם העוברים ובדקו את התעודות במהירות.עלינו למלון שהיה ריק מאדם. הבית של המתנחלים החדשים נראה כמו קוץ באמצע השטח. הוא סגור ומסוגר, כאילו לא גרים שם והוא משמש רק פלטפורמה לביצור ולשומרים שעל הגג. בינתיים הגיע מג”ב למלון בשני ג’יפים ומכונית עם מספר אדום. שאלנו את נוסעי הג’יפ הראשון אם אנשים שלהם שומרים על המתנחלים והם השיבו שלא, השומרים הם של מוסקוביץ והוא משלם להם!