בדרך לבקעה לאורך כביש 5 כל שערי הכניסה לכפרים סגורים. ביתמה שתמיד סגור, היה חצי שער פתוח. מר’דה, ג’מעין, ועוד מקומות לא ידועים, השער סגור.

7:00-16:00 נוכחות מגינה באל-פארסייה 

היינו במשמרת בבקעה הרבה מתנדבים יחסית. מחולקים למקומות שונים. רובם למרעה.

באותו זמן היה תרגיל צהלי בשדות של אחד הרועים ולא ניתן היה להגיע לשדה.

שוב נחזור ונציין שהשדות במצב מדברי. כלום לא צומח והכל כבר נאכל. למעשה המרעה הוא מעין שעור  בתנועה עבור הכבשים. חייבים לזוז.

הילדים הגדולים בבית ספר. הקטנים איתי בבית. הסבתא עובדת כל הזמן בכל דבר. לא נחה רגע.

החלטנו לעשות לה יום מיוחד. להוקיר לה תודה. היא בעיני פשוט דוגמא לאדם בודהיסטי בלתי מודע. כל הזמן עובדת: בבוקר בטאבון אחר כך בגבינה, אחר כך בנקיונות, והשד יודע מה באמצע. ואז היא שוטפת כלים. כל הזמן בישיבה על הארץ עם הרגליים משוכלות או איך שכותבים את זה. והכל כואב לה. בין הדברים שקבלתי בחבילות שמגיעות, מצאתי מעין מכשיר ידני לגב: שני חבלים שמושחלים ביניהם כדורים, נראה כמו לעשות מסאג’ עצמאי לגב. מחזיקים בכל יד קצה ומעבירים על הגב לאורך ולרוחב.

קישטנו חדר לתפארת, כמו סוכות אצלנו, אמרנו נברך אותה, נשיר לה….וההיפך מגילה אלמגור, היא פשוט לא שתפה פעולה. לא היתה מוכנה לבוא. אמרה חולה. חום. וחלאס. שאלתי מי רוצה יומולדת וכל הילדים רצו.

ואז בנינו בתים בלגו, התחפשנו לחיות, אכלנו פתי בר והיינו מאושרים.

אתמול, שישי, הייתי בהפגנה בשער הנגב שארגנו עומדים ביחד, ונאמר שבאזור דרום הבקעה , למעשה אולי הרבה יותר דרומה, כמעט רמאללה, הצליחו המתנחלים לסלק את כל האוכלוסיה הבדואית ששכנה במרחב הפתוח.  מצאתי את זה כתוב ב”זו הדרך”.