שועפט, א-ראם, קלנדיה, כביש 443 יום ראשון, 23.5.05 – משקיפות: רחל ר. ואילנה ד. (מדווחת) 6:30 – במחנה הפליטים שועפט היו עשרה מעוכבים. נהג מונית שלא הרשו לו להיכנס לירושלים נעצר בכניסה השנייה למחנה. הוא טען כי לא ידע שאסור לא לעבור משם. בעל המכונית (לו שילם אלף דולר כדי לנהוג ברכב במשך חודש, ולהרוויח משהו) מיהר לבוא לחלץ את הרכב, אבל התעודות של הנהג ורשיון הנהיגה שלו הוחרמו עד שיחזיר את המכונית. מג”בניק מבוגר ניגש אלינו ואמר לנו לא להיות “מעצבנות,” למרות שעד אותו רגע לא עשינו שום דבר. בחור צעיר סיפר לנו שבא מטול-כרם למצוא עבודה, ולא ידע שאסור לו להיכנס לירושלים. נהג המונית שלף כרטיס מוקד, שקיבל מאחת מאתנו בא-ראם. מג”בניק צעיר, כנראה מפקד המחסום, אמר לנו להתרחק ולא לדבר עם המעוכבים “שלו.” עזבנו את המקום. בא-ראם בקושי היה מקום לעמוד. אנשי ההוצאה לפועל נעזרו במג”ב על מנת לעצור כמעט את כל המכוניות. אם התברר שהנהגים לא שילמו את האגרה הועמדה בפניהם הבחירה לשלם או להשאיר שם את הרכב. גבר אחד נדרש לשלם 4,600 ₪, שהצטברו מאז 1999, למרות שהוא התחתן רק ב- 2001 וחי עד אז בבית. כאשר שאלנו את אנשי ההוצאה לפועל מדוע אינם באים לרחביה, התשובה היתה: “למה אתן לא באות למשפחות השכולות?”איגור, מפקד המחסום, אמר לנו שאסור לנו לעמוד שם. אמרנו שנטלפן למפקדים שלו, וכאשר טילפנו לאילן, הקצין הממונה – כפי שנאמר לנו לעשות באימייל מאתמול – הוא הבטיח לברר. טילפנו מאוחר יותר, והוא אמר ששאל את מפקד הפלוגה, ואכן, אסור לנו להיות שם. אמרנו לו שנדווח שהוא מנע מאתנו גישה למחסום, והוא ביקש מאתנו לעמוד בצדו השני של הכביש. אמרנו שמשם אי אפשר לראות את המחסום. אפשר היה לראות רק את המכוניות, כי אנשי ההוצאה לפועל בדקו את כולן. הוא שאל אם בדקו גם אותנו, וכאשר אמרנו, “לא, כי אנחנו לבנות,” הוא ענה – “הבנתי.”החלטנו להצטרף לתור, שנראה קצר, כ- 35 איש, כולם בעלי תעודות כחולות. אבל לקח לנו שעה לעבור – היו שם כל מיני משחקים, לאנשים נאמר שוב ושוב לחזור לאחור, והבדיקות הופסקו מדי פעם (ענישה). מורה אחד רתח מכעס, כי התלמידים שלו חיכו לו. אחרים, חלקם עם תינוקות בידיים, נראו כמי שהשלימו עם המצב. איש מבוגר אמר לנו שאתמול, בשעת לילה מאוחרת, הוא עוכב שעתיים. למרות שיש לו תעודה כחולה נערך עליו חיפוש, שבמהלכו איבד 200 ₪.גם הפרטים שלנו נרשמו לפי הנוהל. בקלנדיה, ידו של מוכר הבייגלה היתה חבושה. הוא סיפר שהחיילים שברו לו את האצבע, אבל מישהו שעמד לידו חייך. אפרוחים בני יום נמכרים שם עכשיו, וגם תותים. החיילים היו ידידותיים. לא היו מעוכבים וגם לא תורים. דייב עזב, והמתנדב המבוגר החדש שאל אם שילמנו את מסי החבר שלנו בהסתדרות.כיוון שידענו שההמתנה בא-ראם תהיה ממושכת, ובשבוע שעבר כבר גילינו שהדרך החלופית ממחסום חיזמה הרבה יותר מהירה – החלטנו לנסות את המחסום בכביש 443. המשאית לפנינו עשתה סיבוב פרסה לפני הפנייה שמאלה – וכמו שעון, חיכו לה שם אנשי ההוצאה לפועל בליווי אנשי מג”ב. התור, אמרו כמה תושבי מודיעין, היה ארוך מאוד. יצאנו מהמכונית, וכדי לרצות אותנו (“כמובן, גם יהודים”) נעצר גם מתנחל מגבעת זאב, שקיבל אף הוא חשבון מנופח.