א-ראם קלנדייה1.6.2004 בוקר משקיפות: רוני י ., חנה י. (מדווחת) הגענו לא-ראם ב – 6:50. היו חמשה חיילים ובניהם חיילת אחת. הכול נראה כל כך שקט שזה היה חשוד. כנראה מכוניות עוכבו במחסומים קודמים. אישה פלסטינית שעברה את המחסום מבלי שהבחינו בה, טלטלה את ראשה ומלמלה בעברית: “אני לא מאמינה, אני לא מאמינה”.אחרי זמן קצר עזבנו לקלנדייה. לשם הגענו בשעה 8:00. מנינו עשרה חיילים אולם לאחר 5 ד’ מנינו שנים-עשר, ולאחר דקה מנינו חמישה-עשר. מתוכם שתי חיילות. כמה מהם, למדנו או הבנו לאחר מכן, היו שוטרים בלבוש צבאי. השוטרים עמדו בקצה המרוחק של המחסום ושם הציבו מחסום משלהם. הם עיכבו אנשים פחות או יותר באופן שרירותי אבל התמקדו בצעירים, בעיקר כאלו שמטרתם הייתה ירושלים. מדי פעם הם גם בדקו מישהו שהגיע מהכיוון האחר. הניירות נבדקו בצורה יעילה ומהירה על ידי אמצעי אלקטרוני מחובר למחשב מרכזי. מעט המכוניות שעברו במחסום לא חיכו יותר מאשר 5 – 10 דקות.פרט לצפיפות הרגילה, שאנחנו המשקיפות לא אוהבות אבל החיילים מתייחסים אליה כאל מצב טבעי, הכול הלך בסדר.ממעט הפלסטינאים שדיברנו אליהם התרשמו שהם יכולים לעבור בנקל. אישה צעירה אחת שגרה קרוב מאוד למחסום, עד כדי כך שיכולנו לראות את ביתה, ואשר למזלה הרע עובדת בצידון השני של המחסום, סיפרה לנו בעברית שוטפת שאתמול לקח לה שלוש שעות לחזור לביתה ולילדיה.אדם אחר הראה לנו חבלות בפניו כשהוא טען שקיבל אותן מהחיילים אתמול. הוא צלצל למוקד לזכויות אדם אבל הם לא יכלו לעזור לו.מתנדב בגיל הביניים בלבוש צבאי מלא הגיע. הוא מעולם לא שמע על מחסוםWatch. מכיוון שהוא דיבר בצרפתית שוחחתי עימו זמן מה בשפה זו. למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שהוא היה בתפקיד, והוא היה במקום כ- 5 דקות בלבד, הוא כבר התרשם עמוקות מאדיבות החיילים והופתע שכמה נשים יהודיות-ישראליות חשדו בהם בהתנהגות גסה ובלתי חוקית לפעמים.