בית איבא, שבת, 30.10.04, בוקר נוכחות: איבון, אפרת, עדינה (מדווחת) 8:15 – טור ארוך מאוד של מוניות, משאיות ואמבולנסים כמה קילומטרים לפני בית איבא. מסתבר שיש מחסום של מג”ב. המחסום ה”פתאומי” הזה עיכב את המעבר שלנו למשך כחצי שעה וכבר בישר לנו שייתכן שיש עומס יוצא דופן.8:45 – הגענו למחסום, שהיה עמוס ביותר. להערכתנו, עם הגעתנו עמדו כמה מאות אנשים. אי-אפשר היה לגשת אל המעבר עצמו, שהיה עמוס ודחוס, ובאזור המשמש בדרך כלל למעבר כלי רכב התארגן טור עצום של אנשים. עם הגעתנו ניגשו אלינו ארבעה רופאים שהיו בדרכם אל בתי החולים בשכם, רפידיה וואטני, ומתנדב בסהר האדום, פאראמדיק מבית החולים מוקאסד בירושלים, שביקש להיכנס לשכם על מנת להמשיך למוקאסד. לכולם תעודת רופא ואישור מעבר, רק לא התאפשר להם לדבר עם החיילים. לאחר שיחה עם מתאמת הבריאות, שבה מסרנו לדליה ב’ את שמות הרופאים ואת תעודות הזהות שלהם, ניגש אלינו נציג המת”ק על מנת להעביר את הרופאים. בינתיים הם הצליחו לעבור בכוחות עצמם. בכל זאת יש לציין את עזרתה של דליה, המהירות שבה לעתים קרובות היא פותרת בעיות בשטח ואת העובדה שהיא חוזרת ומצלצלת אלינו לדווח לאשר או להסביר את אי יכולתה (ברוב הפעמים בהם פנינו המענה היה מהיר וענייני).בתור המאולתר שהתארגן מפאת העומס, עמדה אישה בחודש התשיעי להריונה וביקשה לעבור. השיטה היא פשוט להושיט את תעודת הזהות לחיילים ולהתחנן לטיפולם. כשניסינו להסב את תשומת ליבו של החייל לעובדת הריונה הוא צחק וטען שהיא אינה הרה. “סיפורים היא לא בהריון, ואם כן אז שלא תגיע אם היא בהריון”…. מן היגיון שכזה…איש עסקים כעוס ניגש אלינו וביקש שנסתכל עד כמה אבסורדיות וחוסר שיטתיות יש במצב, כי בתוך הבאלאגן שנוצר החיילים פשוט הסתובבו, דחפו את ההמון ופשוט לקחו תעודות זהות באופן אקראי, העיפו בהן מבט ובדרך כלל העבירו את האנשים. מי שעמד בתור המעברים נאלץ פשוט להמתין, כי למרות שהמעברים היו עמוסים, עדיין היו רק שלושה תורים וכך אולי יצאו מופסדים.הרבה סטודנטים ניגשו אלינו וטענו שבלתי אפשרי לעבור, וכי הם חוזרים כלעומת שבאו. “אין מה לנסות אפילו”. שעות מספר לאחר מכן, בצהריים, ראינו אחדים חוזרים על מנת להיכנס לאוניברסיטה.בסככת המעוכבים יותר מעוכבים מהרגיל, בין 40 ל-50 איש בכל זמן נתון, לטענתם מזה שעות ובאמת השחרור היה לאורך כל המשמרת בטפטוף.אל המחסום הגיעה אישה בת 54 חולת סכרת, מלווה בבנה בן ה-27, במטרה להגיע לשכם לרופא. האישה יכולה לעבור, הבן מסורב ונשלח לביתו. הם מנסים ומתחננים בסופו של דבר לחייל הנמצא בתוך מבנה הבטון נמאס. הוא שולח את ידו החוצה. תופס את הבחור בחולצתו ודוחף אותו מהאשנב. לאחר מכן ניגש אליו חייל אחר. לוקח את תעודת הזהות שלו ושולח אותו אל סככת המעוכבים. כעת האם והבן יצטרכו להמתין עד שישוחרר… הקצין ניגש אל המתקן ומפנה את הכסא היחיד שבנמצא עבורה. כאשר התלוננתי בפני הקצין על ההתנהגות של החייל (אשר לא הצלחתי לראות את פניו, אך בהחלט ראיתי את המעשה של התפיסה והדחיפה), הוא הכחיש שקרה דבר כזה, לאחר תשאול קצר של החיילים (לא בנוכחותי)….זוג נשוי עם ילדה מגיעים לבקר בני משפחה בשכם. האישה שכחה את תעודת הזהות שלה בבית, אך היא רשומה בתעודה של בעלה יחד עם הילדה. בעלה יכול לעבור, היא צריכה ללכת הביתה. מקרה דומה מתרחש עם זוג מבוגר יותר, אשר האישה שכחה, בקדחת הבוקר, את התעודה. גם להם לא מניחים לעבור. כן, נציג המ”תק מבין את עניינם אך החוק הוא חוק והנשים לא יכולות להיכנס ללא תעודה.סטודנט שהגיע עם ארוסתו כדי להיכנס לשכם מעוכב לחקירה “שגרתית”. הוא מוכר לחיילים במחסום ועובר בו מדי יום. הוא כבר ממתין כשעתיים ומספר לנו שהשבוע עבר במחסום עם חבר ואחותו של החבר. החייל ח’ החל להעיר הערות מעליבות ופוגעות לחבר בנוגע לאחותו. הסטודנט טען שהקצין א’ היה נוכח ועד לפרובוקציה ולסגנון המעליב והמשפיל, ולא עשה דבר – גם לא כשהסטודנט פנה אליו בדברים ושאל מדוע אינו מתערב. הוא פשוט התעלם. בסופו של דבר, החבר החל לדבר באותו סגנון אל החייל… הסטודנט המשיך וסיפר על נער בן 14, שאיבד את עשתונותיו בגלל סגנון דיבור מחפיר אל אחותו, שהיתה אתו. הסטודנט שאל אותנו: “כיצד ייתכן שקצינים יתנהגו וידברו בצורה כזו? האם לא מחנכים אותם כיצד פונים לבני אדם?” 10:20 – מכיוון שכם מגיעות ארבע נשים, מלוות בשלושה ילדים קטנים, בני שנה וחצי עד שלוש מג’סר-א-זרקא. לנשים תעודות זהות כחולות. סג”מ א’ אינו מאמין לדבריהן כי ביום חמישי עברו במחסום הזה. הוא אומר להן שלא ייתכן והן משקרות, לוקח את התעודות ומורה להן לעמוד בצד עם התינוקות. אנחנו שוחחנו עם הנשים ונראה היה שמעבר אחר עם ילדים קטנים על הידיים לא יכול היה להיות מעשי עבורן. לשאלתנו אם הזמין משטרה וכמה זמן ייקח עד להגעתם הוא עונה במשיכת כתף. לאחר התעקשות מצדנו הוא מנדב את המידע שהוא מצדו הודיע לחמ”ל, ובזה נגמרת חובתו, ואילו הם כבר יזמינו משטרה. לאחר עשרים דקות, כאשר הילדים הקטנים החלו לאבד את סבלנותם, רצו לכל כיוון והתפלשו בעפר, צלצלנו למוקד להגנת הפרט. התורנית לקחה את הפרטים והבטיחה לנסות לטפל ולזרז את עניינן. בינתיים הנשים סיפרו לנו כי בני המשפחה הקרובים מתגוררים בג’נין ובשכם וכי לא התראו מזה ארבע שנים. הן סיפרו כי לאחרונה, לפני החג, התקיימה חתונה של אח בשכם. הן ביקשו אישור כניסה, אך נענו בסירוב ובאמירה כי עבורן הדרך היחידה להגיע לבני המשפחה בחג ולהביא להם כסף היא להסתכן ולנסות לעבור במחסום, כפי שאכן עשו.ב-11:30, כשעזבנו, עדיין היו כחמישים מעוכבים והמשטרה טרם הגיעה לטפל בעניינן של הנשים.