משמרת מגינה בפארסייה, חלוקת “מלגה” לסטודנטים מהבקעה, ביקור משפחות, חלוקת בגדים, נעלים, שמיכות וכל מה שמכילה המכונית, בכמה קהילות.

היום התחיל בפריקת מטען בחומסה מערב לכביש אלון. קהילה שלפי ידיעתי לא מקבלת מאיתנו באופן קבוע. עצרתי בכביש, שני צעירים הגיעו, העמיסו, ביקשו גם עוגה שראו במכונית. והלכו מרוצים.
בהמשך עצרנו בעין חילווה להביא נעלים לפי בקשה לצעירה שגרה שם. שם ירדנו איתם למעיין להשקות את הפרות. מה שנעשה כל בוקר ואחרי הצהרים, עם ליווי לפי בקשתם. המעיין לפעמים מאכלס מתנחלים. הוא מאד קרוב אליהם אך זקוקים לליווי להגיע אליו מחשש מפני המתנחלים. הם צופים אליו מהבית ורואים מתי הוא פנוי.
בשיחה על דא והא הסביר אב המשפחה למה יש לפלסטינים או למוסלמים הרבה ילדים. פ’ מאד גאה באשתו החרוצה, שמנקה ומבשלת ומחזיקה מקום לתפארת. באמת. היא מנקה אפילו מחוץ לבית כאילו היה פנימו. נקי נקי. הוא גאה בה כל כך. כל הזמן מדבר בשבחה. הפעם הסביר, שאי אפשר לקחת אישה שנייה בזמן שהראשונה בהיריון. לכן יש להם הרבה ילדים. צחקנו. ואז אמרתי לו שבגלל זה אצלנו אין הרבה ילדים. לא ממש יודעת אם לכתוב את זה כאן. לפעמים דברים נאמרים בהומור ולפעמים ברצינות.
גם שם פרקנו סחורה, וגם אצל אחיהם שבצד השני. פגשתי את ה’ שלא ראיתיו הרבה זמן ושמחנו להעלות זיכרונות. הוא רועה שרגיל לשהות עם הפרות בשטח במשך חודשים. עכשיו אין שטח, המתנחלים לא מאפשרים, ולכן הוא בבית ולפרות אין עשב. אין שטח. אין מרעה.
חמש המשפחות שליד מעין (שכתבתי עליהם בדוח הקודם) עין חילווה, קיבלו בדיוק היום תרומה מארגון בין לאומי, בתגובה וכעזרה לאחר ההרס שביצע הצבא לפני כשבועיים אצל אחד מהם (ראו דוח מלפני שבועיים).  התרומה היא מזון לבקר, שעורה ומספוא. שתי מנות מכל דבר. זאת ממש עזרה חשובה.

לק’ בשטח ההרוס הוקמו שני אוהלים חדשים. בינתיים לא הרסו אותם.

חזרנו לסמרא לחלק מלגות. שוחחנו עם הסטודנטים המאושרים. מחמד אמר שלאבא שלו אין אפשרות לשלם. אגב, כולם אומרים את זה. הם תולים בנו את כל יהבם. האבא אמר שהוא רוצה תרומה של 220 אלף שקל, למה? ככה.. בעיקר צחקו עלי שאני האמא והאבא שלהם, כי ההורים אינם מסוגלים לשלם את שכר הלימוד. בסופו של דבר הם משלמים לפחות חצי ממנו. ונאנקים.

כל כך חם בימים אלה שהחום לדעתי גורם לנפש לפטפט את עצמה לדעת. אנשים אומרים כל מה שעל ליבם.  יודעים שמותר להגיד ולא יאונה להם רע. וחשוב להגיד לפעמים. חשוב לפרוק את המתחים שהם נמצאים בהם. כמה אפשר לסבול. וגם כי צחוק יפה לבריאות. בהמשך לקחנו שניים לעין בידא למלא גז בבלון,

בסוף הגענו לפארסייה, גם לשם הבאנו קצת דברים בעיקר משחקים לשחק עם הילדים המתוקים, והיה אחלה זמן. כל הילדים בבית. לומדים רק 3 ימים בשבוע עקב השביתה שהכריזו המורים. ונשברו כרגיל, נשברו חצי. חצי מלמדים חצי שובתים. הלוואי וגם כאן היו שובתים על מלא עד שישוחררו החטופים ותיפסק המלחמה הארורה הזאת.

בדרך הביתה, עצרנו לפגוש חברה פלסטינית בג’מעין, ובזמן שחיכינו עמדה לידנו אישה עם ארבעה ילדים קטנים בכביש, ובפנים בוכיות אמרה שאיננה יודעת איפה היא נמצאת. בקרה את בעלה בבית חולים ועכשיו רוצה לחזור הביתה. לא נטיתי להאמין לה אבל הכנסתי אותם כולם למכונית. אמרה שרוצה לחווארה גרה בבורין. התקשרתי ישירות לחברנו בבורין, איך ששמע את הקול שלה בטלפון הסביר שהיא מקרה ידוע וקבוע. שאוציא אותה מהמכונית ואתן לה 50 ₪ לאוטובוס להגיע לבורין. וכך היה. אם קורה לכם משהו דומה, תזכרו בסיפור הזה. לא להכניס למכונית משפחות..

התרמה למלגות בעיצומה. נשמח לכל תרומה.