ביקור משפחות, נוכחות מגינה, הקמת מחסן לציוד, קצת על מתנחלים

יומיים לפני הנסיעה לבקעה ארזתי בעזרת בשמת את כל הבגדים שהצטברו אצלי מאז הקיץ. חדר מלא סוודרים ומכנסיים, למבוגרות.ים, הועמס על הטרנזיט של יובל.  בנוסף למכונית המלאה עד אפס מקום, נגררה אחריה עגלה מלאה בחבילות נוספות. הורדנו הכל באחד הכפרים בבקעה וחנכנו מחסן שיוכל לאפשר לכל רועי האזור לבוא ולקחת מה שירצו.

הימים קשים קשים. פלסטינים, מבוגרים וילדים, ודנים איתנו בשאלה לאן כדאי לברוח. איפה יהיה להם פחות מסוכן.

“שמעת מה קרה בחדידיה?”
“לא.”
“הגיע מתנחל והתחיל להקים מאחז.”
“וואלה?”
“מול הבית של ס’.”

היינו בביקור תנחומים אצל משפחה, שבנם נפטר בפתאומיות משבץ לב. צעיר בן 35. ואז ראינו ממול, בהתנחלות שביתה האחרון משקיף לעברנו, התגודדות של חבורת מתנחלים צעירים. המשפחה נכנסה לכוננות קרב ואב הבית תיאר את הדיון שמתחולל מעלינו בדמיונו. מה בדיוק כדאי לעשות שואלים עצמם המתנחלים. ללכת למעיין או לרדת על המשפחה? להתחלק לקבוצות: חלק יעשו ככה וחלק יעשו אחרת.

עמדנו וחיכינו. רוב הקבוצה ירדו למעיין הגנוב שלידינו וחלק נשארו למעלה. בסוף אלה עלו חזרה מהמעיין והמופע התפזר.

אחרי ליווי עדרי הבקר של שתי משפחות למעיין, הוזמנו לכוס תה לראשונה בקהילה קטנה ומוכרת. הופתענו מהיופי ומהניקיון של המגורים. “הסטן יגיע או לא,” הם ממשיכים בשלהם. אחת מהם, צעירה אנרגטית וקשוחה, לימדה אותנו כינוי חדש למתנחלים: מתנחל בערבית זה מוּסטַאוּטַֹן. היא הורידה את האותיות המיותרות  נשאר “סטַן” שלגמרי מגשים את עצמו. בירידה למעיין היא ראתה ממרחק קילומטר את הסטן ואנחנו לא ראינו כלום.
גם להם הבאנו חבילות בגדים והם רצו גם אוכל ורצו גם רופא לרפא מחלות ורצו לחיות.

במקום אחר ציירנו עם מי שרצה מהילדים בצבעי אצבעות; הסענו לעין בידה שניים שיחתכו תירס למאכל הצאן.
המרוץ אחרי מזון לצאן לובש פנים רבות. בעונה שחונה זו בסוף הקיץ אוכלים הכל. מקליפות שקדים ועד לשאריות של פסולת אורגנית, ולחומרים לא מזוהים אחרים, שאף אחד לא יודע איך לקרוא לזה. כסף מזומן לא זמין. הסחורות עובדות מיד ליד בסחר חליפין. מזון מול טלאים. רק שהטלאים עדיין קטנטנים ואין להם מחיר. צריך לחכות חודשיים שיגדלו וישמינו קצת.

כולם מדמיינים את הגשם המיוחל, שעכשיו מתחיל פה בזמן הכתיבה. הלוואי יגיע גם לשם וימלא את הוואדיות לרגע. כותבים לי שהגיע. א – מחייה.

במפגש האזדרכת הכרנו איש חדש, והגענו כולנו למסקנה שאין צורך בבגדים. רק מזון לאנשים ולבעלי החיים. זו בעצם מסקנה ישנה אבל עם תוקף ממשי. של חיים. יש מקום שהצאן שם לא קיבל מזון כי פשוט לא היה ! מה שזה אומר למי שמבין מה שזה אומר.

כביש 5 משער שומרון ועד סופו בהתפצלות לבקעה או לירושלים, היה מלא דגלי ישראל משני צידיו. כל חמישה מטרים דגל. זה היה מראה מבעית. לא הצליח להצטלם. המצלמה לא רצתה לקלוט את הדגלים. אתן חייבות להאמין. לאורך כביש של אולי 30 ק”מ בגדה המערבית, דגלים דגלים דגלים.
בסוף הכביש, שממנו נופלים לבקעה, היה מפגש של חיילים ומתנחלים. היתה הרגשה שקורה משהו שלא מספרים לנו. יש אפשרות שזו חגיגת סיפוח מבלי שיכריזו עליה?