וְהַכֹּל יִהְיֶה כְּאָיִן, וְהַכֹּל יָשׁוּב כְּלֹא-הָיָה. (חיים נחמן ביאליק)

יצאנו לבקר ב”תופעת הטבע” שעליה דיווחנו שנים ארוכות. נזכרנו ברמיסת צלם האנוש של הפלסטינים במחסומים, שאת קולם ניסינו להשמיע. באוב עלו הזיכרונות על הדיכוי וההשפלה של מאות ואלפי גברים נשים וטף וכל זאת רק כדי להבטיח את  השליטה הפושעת בכבושים. ראינו איך נהג ונוהג ה”צבא הכי מוסרי בעולם” ותיעדנו את שגרת הכיבוש, שאין בה בהכרח אירועים דרמטיים אלא הרבה עצב יhאוש וחוסר מוצא.

ומה נותר……?

מחסום קלנדיה: הגיע גבר צעיר על גבו תרמיל קטן, על זרועו בתו בת השנתיים ובידו השנייה טלפון נייד שלא מש מאוזניו בשעתיים הקרובות. הוא נראה לחוץ ביותר. אשתו אושפזה אתמול בבית החולים אל-מוקאסד שבמזרח ירושלים, היא חלשה מחוסר דם ועומדת ללדת את בנם בניתוח קיסרי, בעוד שעתיים. יש לאיש כרטיס מגנטי ואישור בר תוקף, הוא עובד שנים רבות במקום עבודה קבוע במודיעין, אבל מרוב לחץ ובלבול שכח אתמול את האישור בתיק של אשתו, בין מסמכיה הרפואיים. עליו להגיע במהירות לבית החולים, גם כדי לתרום דם וגם כדי להיות לצדה. ….בודק במחשב ומקבל תשובה שלילית – המחשב קובע שלאיש אין אישור כניסה לישראל. האיש מתעקש שיש לו אישור עד ה-22/11. “אין לך אישור,” חוזר ואומר המפקד, “המחשב אומר”. התקשרנו,  התשובה “אין לאיש אישור”. הילדה בת השנתיים הייתה מצוננת, כאבו לה האוזניים. … היא לא בכתה ולא נדנדה אבל כל הזמן רצה לכל הכיוונים.  … ממקום עבודתו רצו לשלוח את האישור שלו בפקס למת”ק, אבל מספר הפקס של המת”ק חסוי…  בו זמנית גם בית החולים ניסה לשלוח… חבר בעל מונית ותעודת זהות כחולה, הזדרז לנסוע לבית החולים לקחת את האישור הנכסף. השעה הייתה כבר 11:00 בבוקר. כבר שעתיים האיש מתחנן בפני המפקדים, מבצע אין סוף שיחות טלפון. בשעה 12:30 התבשרנו כי המונית עם האישור הגיעה למחסום… נהג המונית התקדם לעברנו כשהאישור בידו. המאבטח הבחין בו, עצר אותו ולא נתן לו להתקדם לעברנו. כך עמדנו משני צידי הגדר, אנו בצד אחד והנהג בצד השני, במרחק של 10 מטר מאתנו. הזעיקו קצין מת”ק שבחן האישור ואמר “האישור לא בתוקף”… הגיע קצין המעברים, העיף מבט באישור ואמר ” האישור בתוקף” אך צריך לברר מדוע המחשב לא קיבל אותו. חזרנו בריצה לקרוסלות אך המנורות בראש הקרוסלות הבהבו כולן באדום, “אין מעבר”. החיילת שיושבת שם לא רואה אותך, מדברת בטלפון. מרוב ייאוש נעמדנו לפני הזכוכית המשוריינת, נופפנו כדי שהחיילת תשים לב אלינו. לא, היא לא תפתח את השער. הודענו לה דרך האינטרקום שהקצין מחכה לאיש במת”ק בדחיפות. כעבור מספר שניות היא פתחה …האיש עבר, הקרוסלה ננעלה ואנחנו נשארנו בחוץ. (קלנדיה 5/11/2007)

נתקבלנו במאור פנים ע”י ידידינו האחראי על מגרש החניה. דיווח לנו עד כמה הסידורי החניה “המשופרים” פוגעים בפרנסה, וכמה כל זה מתסכל. בדרך ל”מעבר קלנדיה” דוכן שבו מסכות למכירה, שבלעדיהן אין כניסה למחסום. ליד דוכן עומדים קצין משטרה ושוטר שמאיימים על מוכר המסכות שאם לא יתפנה מייד תבוא “תגובה קשה”. השניים ממשיכים למחסום ומוכר המסכות ממשיך להציע את מרכולתו. המחסום עבר “טיפול קוסמטי” מסיבי והכל נקי ומסודר. המעבר מהיר מאד, והעוברים ושבים מספרים כי כך גם בשעות העומס. התלונות הן על הקושי במעבר על הגשר החדש. מתלוננים על שיפוע העלייה התלול לגשר. הבקשה היא שיאפשרו לזקנים ולנשים לעבור במעבר הישיר שבו עוברים בעלי התעודות הכחולות. פנינו למת”ק והסבירו לנו ש”הגשר תוכנן במיוחד להקל על חציית הכביש ונוחות הגישה נלקחה בחשבון. “הפלסטינים תמיד מתלוננים ואתן תמיד משמשות שופר לתלונות במקום לברך על המוגמר”. עברנו סידרת חינוך!!

מת”ק יריחו: נסענו דרך ענאתא לכביש ירושלים יריחו (כביש 437) ופנינו לכיוון העיר יריחו. חנינו במגרש החניה בפתח המת”ק, בחברת מעט מאד מכוניות פלסטיניות. שמחנו להיווכח כי התלונות שלנו מהעבר הניבו פרי והכניסה למחסום מקורה. הקרוסלה הסתובבה ונכנסו ללא בעיות לאולם ההמתנה. חייל שישב מאחורי זכוכית מוגנת נדהם. ביקש שנחכה והוא יזמין את המפקד. מלבדנו ישבו בחדר ההמתנה עוד שני אנשים. הופיע בחור צעיר ונחמד שתהה איך הגענו למקום ובהתרגשות גוברת הסביר לנו שאנחנו בשטח A ואסור לנו להיות שם. שאלנו אותו האם לו מותר להיות בשטח A ושמענו שרק “לכוחות הביטחון” מותר. לכדי שיחה לא הגענו כי “שטח A” גבר על ההיגיון. במגרש החניה פגשנו איש שהסביר שהכול “זורם”. יחי הכיבוש ויחי משטר ההיתרים.

נסענו לאורך בקעת הירדן על כביש 90 שהיה כמעט ריק. מטעי התמרים מוסיפים צבע לאזור. בצומת הג’יפתליק פנינו למחסום חמרה.

התורים בכניסה למחסום משני הכיוונים – משכם ומהג’פתליק היו תמיד ארוכים. כאשר התקרבנו למחסום נתקלנו לאורך השנים ב”צווי גירוש” של החיילים. “כאן אסור” “תזוזו לשם” “נזמין משטרה” (ואכן הזמינו). הפלסטינים  היו נתונים לחסדי החיילים כאשר הם ישובים במכוניות הבלתי ממוזגות, בחום הביקעה. פניות למת”ק לא הניבו תוצאות. יום בהיר אחד – הופ – נעלם המחסום.

המחסום זנוח, הכול נראה עזוב ומתמוטט. מכוניות עוברות ביעף  – ולא נודע כי פעם היה כאן גיהינום אמיתי.

המשכנו למחסום תיאסיר. הכביש המוביל מחמאם אל-מאליח למחסום משובש מאד. הכול שטחי אש. בכל ביקור במקום נוספים עוד ועוד שטחים חדשים לשטחי האש. הבדואים חיים בלב הגיהנום הזה. ראינו עדרים שעדיין מלחכים את מעט הירק שנותר אחרי עונת הגשמים. בשטח קבוצת חיילים גדולה שכנראה בילו במקום את הלילה עתה מחכים להסעה לבסיסם. לא התעכבנו. המשכנו עד למחסום, העומד ריק ופתוח ולצידו רק שלט המזהיר מפני כניסה לשטח A. עלינו למחנה הישן – הכול מוזנח. כמה כסף השקיעו כאן, וכמה שטיפת מח לחיילי נצח יהודה וכפיר – על העוולה הזאת ועל הפשע הזה עוד יבואו אתנו דין!

עצרנו על אם הדרך וישבנו לפיקניק מתחת לשיטה. מכוניות עברו, גם מכונית צבאית, ורובם לא עצרו לברר האם אנו זקוקות לעזרה. בשנים עברו זה לא היה קורה!

משם נסענו דרך מעלה אפרים לצומת תפוח. המחסום פעיל. בדיקות קורונה לרכבים הפלסטינים. העמדות שמסביב למשטח המחסום כולן מאוישות, החיילים עם נשקים שלופים וההרגשה היא שבכל רגע “תפרוץ מלחמה”. נראה כי בדיקות שב”כ עדיין מתנהלות מאחורי השטח הסגור. התור לכיוון שכם היה ארוך.

מת”ק חווארה (שכם): עולים על כביש מדיסון – כביש אפרטהייד המוביל לאלון מורה, חולפים על פני הכניסה למחנה שומרון, ופונים ימינה ליד תחנת השאיבה והמטווח. ממשיכים לכיוון עוורתא. אחרי זמן קצר פונים על כביש שחלקו עפר וחלקו סלול אל מגרש חניה גדול.  המגרש מלא בהרבה מכוניות – כולן עם לוחיות זיהוי פלסטיניות. קבוצה גדולה של בחורים צעירים עומדים בפינה מוצלת בכניסה למת”ק. הקרוסלה בכניסה פתוחה. פתחנו בשיחה. לא מתלוננים – הכול “סבבה”! בחור אחד הסביר כי הוא מנוע שב”כ לעוד מאה שנה. כולם צוחקים. הוא בן 24 רווק. ניסינו “להסביר” והוא הציע שנגייס כסף שיוכל למצוא אישה. אותנו כל זה לא הצחיק. שאלו מי אנחנו וכאשר הראינו את התג מיד בררו האם אנחנו מכירות את מוניר. הוא “הכוכב” באזור! כדאי לבקר במקום מעת לעת.

מחסום חווארה: אדם שהגיע למקום עם רגל חבושה, נדרש על-ידי המפקד בתוקפנות: “תוריד, תוריד, מה אתה מנסה לעבוד עלי!” האיש הוריד את התחבושת וחשף רגל מעוקמת ונפוחה. “מי אמר לך להוריד את התחבושת?!” צעק עליו המפקד, “עוף מפה, לך הביתה” (5/10/2004)

במחסום עומד בחור פלסטיני בשנות העשרים שלו ומתעד את המתרחש. הוא מספר לנו שזו יוזמה פרטית שלו, אבל לחיילים הוא אומר שהוא חבר מחסום ווטש. נציג המת”ק “נלחץ” מזה שהבחור עומד במחסום. החיילים מחרימים לו את המחברת ונציג המת”ק מתקשר למפקדים שלו, ומדווח להם כי המחברת היא מל”ם – מידע לפני מלחמה. ניסינו להראות לו כמה זה אידיוטי, שהרי זה לא סוד צבאי – פלסטיני יודע איך עובדים המחסומים, אבל ללא הועיל. הבחור נלקח לצינוק ומועבר לטיפול החטיבה. המחברת שלו מתורגמת על ידי אחד החיילים ונציג המת”ק טוען שיש שם “הצהרות פוליטיות” – כתוב שם שלא צריכים להיות מחסומים ושהשטח היה צריך להיות בשליטת הרשות הפלסטינית. כל זה מזעזע את נציג המת”ק עד עמקי נשמתו ומוכיח לו שהוא צדק ושהבחור הזה מהווה איום בטחוני. (חווארה, 7/5/07).

בין המעוכבים אבא עם ילד בן ארבע, חולה לב, הפוער עיניים גדולות ועצובות אל החיילים. הם חזרו ברגל מבית החולים בשכם, כדי לחסוך את כסף האמבולנס. אין להם תסריח’, רק צילום תשקיף החזה. הם ממתינים במשך שלוש-ארבע שעות. התשובה המתמשכת “זה בטיפול” (5/10/2007) .

בצומת ליד הכיכר עומדים שני ג’יפים צבאיים. מחכים…. אח”כ מתברר שבאותו לילה הייתה כניסת מתנחלים לקבר יוסף, ללא התיאום עם המשטרה הפלסטינית. פרובוקציה כבר אמרנו…. תור של מכוניות, מתקדם לאט אך ברצף. בעמדות סביב הכיכר חיילים חמושים מכף רגל ועד ראש. שמענו שיש במקום לא מעט בעיות והרבה פעמים בדיקות שמעכבות את התנועה. המחסום הגדול כמובן סגור ומוזנח, אך בבואתו על הכביש נוכחת גם נוכחת.

עברנו שוב בתפוח – הרבה תנועה והרבה צבא והרבה בדיקות קורונה. התור משתרך.

עברו 19 שנים שאנו במחסומים. השיטה השתנתה. המערכת ממוחשבת והמחסומים הפכו בעיני הבריות ל”מעברים”. התנאים הפיזיים שופרו, המחסומים הפנימיים חוסלו. אבל השיטה, המשטר והכוונה לא השתנתה. שליטה אבסולוטית בחופש התנועה – אחד מפשעי הכיבוש הנוראים.

המסע נמשך משעה 08:00 עד 17:00 – מירושלים לירושלים.