11.20 – מחסום זעתרה/צומת תפוח – העמדות בלתי מאוישות.

11.40 – מעלה אפרים כנ"ל (וגם בחזרה בשעה 17.00)

12.00 – מחסום חמרה – במבט ראשון נראה נטוש ואז יצא חייל בודד מהבודקה. לא היתה תנועת כלי רכב פלסטינים בשעה שעברנו.

שער גוכיה – נעול. בעבר היו פותחים אותו רק שלוש פעמים בשבוע, עכשיו גם זה לא ומזה שנתיים שתושבי הבקעה רוצים להגיע לרופא, למכולת, לבקר את הילדים הלומדים בגדה (ונשארים ללון שם בגלל שהכובש מונע חינוך מקהילות הרועים בבקעה) נאלצים לנסוע מרחק של כ-20 ק"מ עד למחסומים, באין תחבורה ציבורית.

ליד השער הנעול יושבים כ-10 חייילים חמושים. כשהתקרבנו קמו כולם כאחד וניגשו אלינו, מאוד עוינים ותוקפנים. שני רכבים הגיעו כמה דקות אחרינו ואספו אותם.

אום ג'מאל  עדיין אי אפשר לעבור את שלולית הבוץ בדרך אל משפחות כעאבנה. בכספי התרומות שנאספו החלטנו לתת לכל משפחה 1000 ₪ כדי שירכשו ברזנטים לסככות לצאן. עברנו ממשפחה למשפחה ונתנו את הסכום לאם המשפחה, הסברנו להם שנשים יהודיות שהזדעזעו מהריסת בתיהם תרמו את הכסף כדי לעזור להם להקימם מחדש. ממשפחה למשפחה גדל מעגל הילדים סביבנו.

אחת הנשים סיפרה שבחודש מארס נילקח מהם הטרקטור ובלעדיו אי אפשר לעסוק בחקלאות. 3500 שילמו קנס. "על מה?" שאלנו. משיכת כתפיים. "לא יודעת !" באו ולקחו. היא גם סיפרה שבמקור משפחתה באה מאזור ערד, בישראל. ב-1948 גורשו לדרום הר חברון ואחרי מלחמת ששת הימים ב 1967 לאזור יריחו (E1), משם הגיעו ב-1991 לכאן.

14.15 – מחסום תיאסיר תנועה דלילה. שני המעוכבים שחברותינו ממשמרת הבוקר ראו פה כבר שוחררו. החיילים ידעו רק לומר שהם עוכבו לשלוש שעות ואשמתם:  הסתובבו ליד אחת ההתנחלויות. לא ידעו איזו. ההתנחלויות מצויידות באמצעי אתראה וכל רועה שנקלט במצלמות נלקח למחסום ומעוכב ללא משפט וללא כל זכות להגן על צמו  ל-3-4 שעות. כל צעד של הפלסטיני מדוד, אך כל שעה בחייו יכולה להילקח ממנו, ככה, ללא מחשבה.

צוות צילום של הטלוויזיה הפלסטינית ביקש לראיין אותי. אחרי הריאיון החיילים עיכבו את הצוות לכמה דקות כדי לשאול אותם למעשיהם, אך לא לזמן רב.

בכל כבישי הבקעה וגבעותיה, יש נוכחות צבאית כבדה, טנקים, חיילים, נגמ"שים ומטוסים שחגו בטיסה נמוכה מעלינו. בלילה פשטו הכוחות על הכפר ברדלה וחהשתוללו ברחובות, על כך בדוח כאן