דוח משמרת 19.6.09 – דרום הר חברון

6:30 – 12:00

מחסום מיתר

עשרות מכוניות חונות בצד הפלסטינים של המחסום. כמות המכוניות הגדולה מעידה על מצב כלכלי משתפר? בעבר החניה הייתה ריקה.

היו לכך שתי סיבות:
1. האיסור על השימוש בכביש

2. הקושי במימון הדלק לנסיעות.

כביש 60

הכביש כמעט ריק. עדיין מוקדם. ערפילי הבוקר טרם התפזרו.

חרבת טוואני
הצטרפו אלינו לנסיעה מספר פעילים של ארגון לוחמים לשלום שעושים את דרכם לטוואני כדי לסייע לרועים. נכנסנו לכפר להיפגש עם ג'. להפתעתנו גילינו שהדרך אל הכפר נסללה. כביש העפר שבעבר היה בלתי אפשרי לנסיעה יושר וג' מספר שבקרוב הם מקווים גם לסלול אותו. מבחינתנו השמחה גדולה אבל ג' חושש. המת"ק מפעיל לחץ – יש איומים על הכפר והם חוששים שעבודות הסלילה יאסרו ויופרעו.

הבענו את הסכמתנו לבוא ולסייע כאשר יהיה צורך בכך.

בנוסף יש כמה עמודי חשמל חדשים בכפר. עמודי החשמל שמעבירים חשמל מהגנראטור יורדו בקרוב, וחשמל יובא מיטא. המנהל האזרחי הגיע השבוע והדביק צווי הריסה על העמודים החדשים המבריקים באור השמש. ואני שואלת את עצמי (ולא בקול רם כי הבושה גדולה מדי) – האם לא מדובר בשטחי C בהם אמורה ישראל לספק את צורכי האוכלוסייה?

שותים תה חם ומתוק ואנחנו יוצאים מהכפר. פעילי לוחמים לשלום הולכים לפגוש כמה רועים שמגיעים מאום טובה ורוצים להגיע לאום זיתונה – אחד מבורות המים הסמוכים להתנחלות מעון. נער וילד פלסטינים כבר בדרכם לאזור. התקשורת בין הצדדים לא פשוטה משום שהם אינם דוברי עברים ואנחנו איננו דוברי ערבית. החבר'ה מלוחמים מצטרפים אליהם לרעייה ומלווים אותם במשך שלוש שעות ברעיה על הגבעות הסמוכות להתנחלות מעון.

מאוחר יותר אנחנו מצטרפות אליהם לפגישה אצל משפחות גאוואוואיס בין המאחז הבלתי חוקי אביגיל למאחז הבלתי חוקי מצפה יאיר. תחושת המחנק, כאשר עומדים בנקודה גבוהה ורואים את ההשתלטות של המאחזים על השטח, קשה. המתנחלים סוגרים על הכפריים ויושבי הספר.

מפיו של ט' אנחנו שומעות את הסיפור הבא:

המשפחה חיה במקום שנים רבות. לפני זמן מה עזבו זוג ההורים המבוגרים ונסעו לירדן לחיות עם ילדיהם. לפני שלוש שנים, כאשר חזרו, גילו שביתם, בית בטון הצופה אל הכביש ואל השטחים של המשפחה, נתפס ע"י זוג מתנחלים שמסרבים לעזוב את הבית. הסוגיה הועברה לטיפול משפטי והפולשים נדרשו לעזוב את המקום. מאז היחסים עם מתנחלי באזור מתוחים. לפני כשנה הגיעו כוחות הביטחון להרוס את האוהלים של המשפחה. אם אינני טועה בתרגום, הרי שט' אמר שההסבר להריסות היה שהרבש"צ של המאחז (שכמובן נוסע ברכב על חשבוננו ואוחז נשק צבאי) ביקש שהאוהלים יהרסו משום שהם פוגעים בביטחון ובקו הראיה של המאחז וזאת משום שהם מסתירים את הכביש מהמאחז. (המאחז נמצא מרחק של מאות מטרים אם לא יותר). הרבש"צ נתפס כמובן כצודק והכלים של הצבא הרסו את שלושת האוהלים. "בטעות", נהרסה גם מכלאה של כבשים שהייתה סמוכה  לאוהלים – מבנה אבנים גדול שאת הריסותיו ראינו בשטח. המשפחה ביקשה את עזרתנו בבנייה ובחידוש של ההריסות. כמובן שהבענו את הסכמתנו.

המשפחה חוששת להגיע אל מטעי הזיתים. הסכמנו לנסות ולארגן קבוצה של ישראלים שיגיעו לסייע בעת המסיק אולם נראה שהפחד מפני פגיעות גדול. הגברים מהססים לקבל את הצעתנו וחוששים מפני אלימות של הצבא והמתנחלים.

אתמול בבוקר הגיע הרבש"צ סמוך לט' כשזה עבד בשדה. הוא איים על ט', קילל, גידף והמשיך בדרכו.

העברנו את התלונה ל"יש דין".

בדרכנו חזרה, כביש 60 ריק לגמרי. כמעט שאין מכוניות. המכוניות הפלסטיניות בחניית המחסום עדיין חונות שם.