היום נהרגו שני נערים פלסטינים בעוורתא, וזאת לאחר ששני צעירים נורו ונהרגו אתמול בבורין. לא ראינו שום פעילות צבאית חריגה, חוץ מאמבולנס שחנה במחסום זעתרה כשחזרנו מהבקעה.

10.15 מחסום שומרון – אין שום בדיקות בכניסה לשטחים.

10.40 מחסום זעתרה –  4 מכוניות בתור לכדיקה מכיוון שכם. חוץ מזה הכיכר ריקה.

מחסום מעלה אפרים בכניסה לבקעה – מכוניות בעלות לוחיות זיהוי ישראליות, כמונו, לא מעוכבות לבדיקה.

11.30 מחסום חמרה 
לאחר  6 חודשי היעדרות (מסיבות רפואיות) גילינו שגדרו את שטח המחסום אבל ההתנהלות נשארה כפי שהיתה. הרכבים המגיעים מדרום עוברים לאחר בדיקה מהירה של הנוסעים בתוך הרכב. מאלה המגיעים ממערב חייבים לצאת ולעבור במעבר הולכי הרגל. רק תושבי הבקעה רשאים לעבור עם רכב. ישראלים, תיירים או תושבי עזה לא יכולים לעבור במחסום.
כשהגענו התקבלנו במאור פנים ע"י שני חיילים, שנתנו לנו הסברים על המחסום. אחר כך הגיעו למקום מטיילים פלסטינים שהורדו מאוטובוס לבדיקה. הם הגיעו מאזור ג'נין בטיול משפחות לכנסיות ביריחו ובסביבתה. כשהתחלנו לדבר איתם מיהרה למקום חיילת, סיגריה וכוס שתייה בידיה, והורתה לנו שאסור לנו לדבר עם תושבים מקומיים, ובכלל אנחנו צריכות להתרחק מהמחסום, למרות שעמדנו מעבר לגדר המקיפה אותו. התעלמנו. היא איימה שתפסיק את הבדיקות אם לא נעשה כדבריה. אנחנו איימנו שנטלפן להתלונן עליה. בסופו של דבר הבדיקות נמשכו. אחר כך חזר אחד החיילים לשוחח איתנו, והתברר שהוא מפקד המחסום והיא הכלבנית שתפסה פיקוד.
בסך הכל עוכבו המטיילים מהאוטובוס לרבע שעה במחסום.

12.00 – עוזבות.

במאהל בדואי בין רועי למשכיות (הבאנו שקיות בגדים ונעליים לחלק בדרך) ישבנו לדבר עם שלוש נשים. הגברים במרעה. הן סיפרו בין השאר שאין להם מים והם נאלצים לקנות ולהביא מים במכלים מעוג'ה, מרחק של כ-60 ק"מ. כל מיכל של 11 קוב עולה 250 ש"ח. בחישוב פשוט: כ 25 ש"ח לקוב מים (לא כולל הובלה). זה, לאחר שעברנו ליד עשרות חממות של התנחלות רועי, שלא לדבר על משטחי דשא ובריכות שחייה יש להם כמובן, על מים הזורמים בשפע מהברזים כמובן. לפי מאמר של אמירה הס ב"הארץ" מיום 9.2.07 מקבלת כל משפחה בהתנחלות רועי 40.000 קוב לשנה במחיר 1.5-3.5 ש'ח לקוב. המים באים מקידוחים של חב' מקורות בבקעה.

ראינו באיזה עוני נורא הם חיים : אוהלי הפלסטיק (מגורי הקבע שלהם) ללא רצפה, ללא רהיט, ללא חשמל ,ללא מים זורמים. מיטה וכמה כיסאות למשפחה מורחבת של לפחות 10 נפשות. הילדים לומדים בעוג'ה, מרחק של 60 ק"מ (כי הדרך לטאמון חסומה) ונאלצים לישון שם אצל קרובי משפחה במשך ימות השבוע.

להוסיף חטא על פשע – לפני כמה חודשים הוצבו ברחבי הבקעה ליד כל מאהל, שטח מרעה, שביל וליד כל רמז אחר לחיים בדואים, עמודי בטון ועליהם שלט "סכנה. שטח אש" (כמובן אין שום שלט כזה ליד ההתנחלויות או בשטחים החקלאיים שלהן). הצבא אוסר עליהם לרעות את עדריהם ב"שטח אש" הכולל את כל האזור. כיוון שהעדר הוא מקור פרנסתם היחיד, זאת אומרת שאין להם ברירה. לפני כמה זמן עצרו את הבן שרעה יחד עם העדר, והחזיקו אותו במחסום חמרה עד 10.בלילה. כך הופך כאן המחסום גם למתקן כליאה.
את המשמעות של "שטח אש" למדנו על בשרנו בשער גוכיה. הוזהרנו הן ע"י הצבא הן המשטרה שאין רשות לאף אחד להיכנס לשטח אש. זאת אומרת שכל הבדואים (כמה אלפים?) החיים באיזור, מתגוררים חיים ומתפרנסים בניגוד לחוק (חוקי סדום!!!) ובכל רגע שיעלה ברצון השליט (כלומר, הצבא) אפשר יהיה לגרשם (לאן ???). 

מחסום תיאסיר – 13.40-14.15גם כאן אין חדש – מי שמגיע ממערב חייב לרדת מהרכב ולעבור דרך מחסום הולכי הרגל. רק את הסיבוב עם הרמת החולצה לא ראינו היום.

בשעה זו עברו את המחסום התלמידים הגרים במאהלים שבאזור חמאם אל מאליח ולומדים בתיאסיר, לאחר שירדו מהמונית כדי להיבדק אחד-אחד. כשהתקרבנו ראינו אותם עוזבים את המחסום אחד-אחד לאחר בדיקה אישית (מה בודקים אצל ילד בן 8?), אבל כשהחיילים ראו אותנו מתקרבות הם שילחו את כל הקבוצה. מייד הודיע לנו מפקד המחסום שהוא קיבל פקודה מגבוה לסלק אותנו למרחק של 100 מ' מהמחסום. גם כאן התעלמנו.

שער גוכיה – 14.40-15.45
שער גוכיה הוא זרוע ברזל החוסמת שביל עפר ממערב לכביש 578 (דרך אלון) ומדרום להתנחלות רועי. השביל מוליך אל העיירה טאמון, אחת הגדולות בצפון הגדה, 15.000 תושבים ומחבר אותה לבקעה. השער אמור להיפתח בידי הצבא שלוש פעמים בשבוע בימי א', ג', ה' לחצי שעה בבוקר ואחה"צ. בפעמים שהגעתי (אחה"צ בין שלוש לשלוש וחצי) לבדוק אם אכן נפתח הוא היה סגור, ורק טלפון שלנו למת"ק הזעיק למקום את הג'יפ הצבאי עם המפתח. מצד אחד יש שדה פתוח שלרוחבו נבנתה סוללת עפר כדי למנוע מעבר. בצד השני יש גבעה המקשה על המעבר, אבל ניכרים בה סימני צמיגים ברורים של כל אלה שעקפו את השער. שהרי ברור שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה.

מה הסיבה לגזירה, שהיא אחת מני רבות, שעושות את החיים של תושבי האיזור לבלתי אפשריים? למה להפריד את הבדואים המפוזרים באיזור מהמרכז העירוני הקרוב להם?

הפעם הזדמן לנו ןלראות מה קורה לאלה העוקפים.
כשהגענו ב-14.40 ראינו ג'יפ צבאי במרחק של כ-100 מ' מעבר לשער הסגור, ולידו טרנזיט ו-7 גברים לידו. כשניגשנו לברר קיבלנו הוראה מקצין בדרגת סרן לצאת מהשטח מייד כי זה שטח אש והכניסה אליו אסורה. אויימנו גם באזעקת משטרה. חזרנו, מלבד חברה אחת שניגשה לטרנזיט. מתברר שכולם תושבי טאמון, פועלים שעבדו בהתנחלות תומר (עם אישורים בטחוניים), שחוזרים אחרי יום עבודה לבתיהם. הם מעוכבים כבר כרבע שעה. צלצלנו למת"ק ביריחו. אמרו לנו שהם יודעים, ושלאחר בדיקה הם ישוחררו לביתם.
ב-14.55 הגיע רכב עם 3 שוטרים. הם היו מאוד ידידותיים והבנו שהעניין יסתיים בהקדם. גם הם הסבירו לנו שאסור לנו להיכנס ל"שטח אש" (גם פה מוצב השלט הידוע). השוטרים התעכבו שם יותר מחצי שעה וכשיצאו אמרו שהפועלים ישוחררו. להפתעתנו הג'יפ נעצר מסיבה לא ידועה לפני השער ובעקבותיו הטרנזיט, שהיה אמור להמשיך בכיוון ההפוך לעבר טאמון. הוא חיכה שם יותר מחמש דקות (האם חיכו שנסתלק מהמקום?).
יושבי הטרנזיט סיפרו שקודם כל השוטרים לקחו את הרשיונות של הנהג והטילו עליו קנס של 800 ש"ח (במושגים של הבקעה זה המון כסף), וחוץ מזה לא איפשרו להם לנסוע הביתה בדרך הקצרה אלא לעשות עיקוף של כ-40 ק"מ דרך מחסום חמרה.

בדרך חזרה נחלקו דעותינו : האם זה טמטום או רוע לב, או שזו מדיניות מכוונת עם מטרות מדיניות-דמוגרפיות מלמעלה?

17.35- מחסום זעתרה – אמבולנס עומד ברחבה. 8 מכוניות מכיוון חווארה.