חווארה דרום, יום ה’ 18.11.04 אחה”צ משקיפות: שובית מ’, עפרה ט’ (מדווחת) הגענו ב-14.00 ועזבנו ב-17.00עומס רב ודוחק מסוכן בקרוסלות; מפקד מחסום מרושע שעצם התייחסותו לאנשים הנתונים לשליטתו יוצרת את המצב הקשה במחסום..עד שמגיעה התגבורת מהמת”ק שמקלה מהעומס ומאווירת הרשעות הגלויה והספונטאנית.מאחר ואיהאב שהיה אמור להסיע אותנו התעכב והתעכב, נסענו עם נאדים שחזר עם המשמרת של בית איבא. הגענו לחלופי המשמרת במחסום, וחבל, המפקד שעזב היה ידידותי וקשוב ולקח אחריות גם עבור בחור שטען כי תעודת הזהות שלו נלקחה על ידי אחד החיילים ואבדה. הוא לא זוכר מי מהם (הם כמובן בטוחים שהוא משקר). אסף מההמת”ק, נכון לעזור כרגיל, מציע למפקד לכתוב לו פתק חתום בידיו המאפשר לו לנוע באותו היום, ולהתקשר אליו ביום א’ לברר אם התעודה נמצאה.עבודות בניה נמשכות במחסום. למה עוד יש לצפות בתכנון מרחב השליטה והפיקוח של הטרמינל הזה? המשאית/מנוף/טרקטור שעובד בשטח מתנגשת ‘בזהירות בזהירות’ באמבולנס שמחכה לבדיקה בתור. שתי נשים מירושלים, תעודות זהות כחולות, מבקשות לבקר בשכם. שובית מדברת עם נציגת ציבור קורקטית שמורה לה את נוהלי הפקס. שובית כותבת עבורן את המכתב – הוא אמור כמובן להיות בעברית שפת השולטים ולא בשפתם של הילידים. הקרוסלות : צפיפות , סכנה, דוחק והשפלה.נשים וילדים נדחסים אל עבר הקרוסלות הצרות. החיילים – ברצונם משחררים וברצונם עוצרים ולוכדים אותן בין מוטות הברזל הקצרים. והרבה פעמים הם לוכדים. יש להם הרבה עניינים עם מבצעי השיפוצים והם פשוט מניחים לנשים להיתקע לכודות על צרורותיהן וילדיהם הבוכים, בשוויון נפש מוחלט. אישה ושלושת ילדיה הקטנים לכודה . הילדים בוכים ומבוהלים והיא אובדת עצות ומושפלת. בקשותינו מהמפקד שישחרר – במגע ידו הכל יכולה על כפתור- את סיבוב הקרוסלה נענית בתשובה “את מפריעה לי לעבוד” (מה שמצביע על מוסר העבודה הגבוה שלו) . את המשפט הזה הוא משמיע כל הזמן בכעס הולך וגובר. לחייל שנתון למרותו הוא מצווה “אל תדבר איתה” ובזה הוא מסדר את מרחב שליטתו לרצונו. קולות התינוקות הבוכים והנשים המותשות והזועמות המצוות לחשוף אחר כך את בגדיהן לעיניהם מצביעים כי הוא מבצע את תפקידו נאמנה. הוא לא מרשה לנו להעביר את הילדים הקטנטנים, הנשאים על ידיהן של האמהות הלחוצות והנדחפות, מעבר לקרוסלות. אנחנו חסרות אונים, עומדות מעבר למחיצת הבטון המפרידה בינינו ובין הנשים המושפלות והנתונות לשליטתו של חייל גיבור. את הכעס שממלא אותי אני פורקת באוזני צוות טלביזיה דני שמפיק תוכנית על הטרור. “האם אני חושבת שהמצב כאן מייצר מחבלים?” שואל אותי הבמאי.אולי בעקבות טלפונים למת”ק ואולי לכבוד הופעת הצוות הדני, המחסום מתמלא בקצינים וחיילים מהמת”ק. העומס פוחת והאווירה נהיית עניינית. לא, הם לא מתרגשים מהדוחק והסכנה לילדים הקטנים בקרוסלות וגם לא מהעובדה שהמעוכבים לא משוחררים מאז שהגענו. “עוד כמה דקות” הם מנפנפים אותנו באדיבות וביעילות.נראה שרק אסון ממשי יגרום לצה”ל להסיר את מתקן השליטה המסוכן הזה. רק כשמישהו יצטרך להסביר לוועדת חקירה (שתוקם כדי להוכיח לעולם שוב כמה אנחנו אנושיים) את ה’מחדל הלא צפוי’, ותמצא את האשם – איזה מפקד מחסום צעיר, חלש, ‘שעשה את תפקידו’ – שייתן את הדין על התכנון הגאוני הזה שאמור לאפשר לצבא שליטה מרחוק – בעזרת הכפתור – באזרחים, אך בעיקר את ההשפלה והדיכוי של האוכלוסייה אזרחית. “זה רק בכי של תינוקות” אומר החייל הצייתן. למה שצה”ל לא יחייב את הנשים הרוצות לעבור במחסום חווארה להראות קודם כל תסריך של בוגרת סדנאות של עמידה בתור ונוהל מעבר בקרוסלות ? הרי כמו שכבר קראנו בדוחות, הן עצמן לא בסדר. אם הן היו יודעות להסתדר כמו שצריך הכל היה מתקתק ביעילות.תמונה אחת מצורפת (צלמה: שובית). יש רבות אחרות אבל השרת לא מסכים להעביר יותר מדי אינפורמציה.