לראות בית הרוס זה לראות חורבן של חיים.

במבצע גדול ומשולב הרסו כוחות גדולים של צה"ל, המנהל האזרחי ומשמר הגבול את בית משפחתו של חסין מוחמד חסין אבו-גוש שבמחנה הפליטים קלנדיה.

חסין מוחמד חסין אבו גוש בן ה- 17 שביצע את פיגוע הדקירה בהתנחלות בית-חורון בחודש ינואר שבו נרצחה שלומית קריגמן, לא נותר בחיים. הוא הצטרף לשורה ארוכה של שאהידים תושבי ובני מחנה הפליטים.

בלילה של יום רביעי ה- 20 באפריל, נהרס בית המגורים שבקומה השלישית בבית הדירות שבעומק מחנה הפליטים.

למעלה משלוש שעות ארכה מלאכת השבירה וההרס שזרעו החיילים בבית.

כל אותן שעות, השכנים שלמטה, הם וילדיהם, והשכנים שלמעלה וילדיהם וגם אלו שבבתים הסמוכים וילדיהם שמעו את הלמות הפטישים, את קולות התמוטטות הקירות הפנימיים, את רעשי ניפוץ הכלים הסניטאריים ואת הדי קריאות וצעדי המחריבים ההורסים והמנפצים.

כשעלתה השמש נשאר בית הקומות על עמדו כשבדירה שבקומה השלישית המיותמת הרבה פיות פעורים בצעקה אילמת.

תשע נפשות חיו שם, הורים וארבע בנות ושלושה בנים.

לפי צבעי שרידי הקירות הפנימיים אפשר לנחש היכן ישנו הבנות

והיכן ישנו הבנים.

חדרי הבית שהתרוקנו מחיים, ריקים גם מתכולתם והקירות ריקים מתמונות.

את התמונות החליפו כיתובי טוש שחור וחיצים שנראים כמו כתב סתרים של הוראות המתכננים למבצעים.

בין ההריסות והשברים ובין האין כלום ואין חיים, מבעד לקירות השבורים, המבט שהולך בלי מחיצות בין החדרים והשירותים ננעץ בתנור אפייה שניצב במקום בו היה מטבח הבית.

תנור אפייה שלם ללא פגע, כמו שחקן במחזה אבסורד.

והחיים בשכנות נמשכים, כי החיים כל עוד חיים נמשכים, וכביסה חדשה נתלתה על חבלים בקומה שמתחת, וברחוב שממול וברחוב שעל-יד אנשים הולכים, מרימים מבט ומנידים ראש.

הדלת הפתוחה שמזמינה להיכנס ולראות ולחוות תלויה על ציריה. ביציאה סגר אותה צעיר בן משפחה, נעל במפתח שברשותו והטמין את המפתח בכיס, כי מפתח זה חשוב. גם אם ברור שגנבים לא יפקדו את הבית שהתרוקן מנכסיו, מפתח זה חשוב, מפתח זה מיתוס.

ועל צדה האחורי של הדלת מודבקות תמונות של שני שאהידים. של חסין מוחמד חסין אבו-גוש ומעליו תמונה ישנה של אחמד אבו-אעלייש שמצא את מותו מידי כדורי חיילים לפני 6 חדשים במהלך מחאה נגד הריסת בית אחר באותו מחנה פליטים.

הריסת הבית נעשתה (ככתוב) "בהתאם להוראת הדרג המדיני"http://news.walla.co.il/item/2954649  

אבל למה?

ענישה זו לא. כי זה שבגלל מעשיו הוחלט להרוס את הבית כבר אינו חי, ואת המת הרי אי אפשר להעמיד לדין או להעניש. הייתכן שפוקדים את עוון הבנים על האבות? בטח שיתכן.

גם הרתעה אין בהריסת בתים, הדברים לא רק שנאמרים ומשתמעים בדרגים ביטחוניים בכירים, אלא עולים משיחות עם מכרים ומשתמעים במבטי האנשים בסמטאות מחנה הפליטים.

האמתלה היחידה האפשרית כתשובה לשאלת הלמה, זה הצורך בפעולת ראווה, זה להוכיח שידו של צהל חזקה ונקמנית ואכזרית. הוכחה שאינה מכוונת כלפי הפלסטינים, הם יודעים שידו של צהל חזקה ונקמנית ואכזרית, אלא הוכחה לחברה הישראלית פנימה.

http://bit.ly/1NTfxbzקישור לנ"ל ב"שיחה מקומית".

*

מה שהצבא עושה יום אחרי יום ולילה אחרי לילה בכפר חיזמה זה להוציא לתושבים את הנשמה.

"מאז שהתחיל החג של היהודים הם כל הזמן פה", סיפרו.

שתי הכניסות לכפר, הקדמית שלמעלה שפונה אל כביש 60,

והאחורית שלמטה שפונה אל הדרך ליריחו,

שתיהן חסומות בחיילים שעוצרים כל מכונית, בודקים תעודות ומפשפשים בתאי מטען, וגורמים לתור של עשרות רכבים לאורך הכביש שחוצה את הכפר.

"היום זה חיילים טובים", סיפרו הבחורים בתחנת הדלק, "אפילו נתנו להם גלידות ומיץ". לקחו?  – "בטח שלקחו".

אז היום זה הטובים, אבל אתמול, בשבת, היו הלא טובים, היו שוטרים של מג"ב שחוץ מלבדוק מכוניות עשו בדיקות על הגוף של הגברים. "הם עושים את כל זה בשביל להפריע לנו בחיים", אמר אחד וצדק.

אבל גם המושג "טובים" הוא עניין יחסי, כי בעוד הבחורים (פלסטינים) מדברים ומספרים, אחד מה"טובים" שנזקק לנקביו ניגש לקיר לאחד מבתי העסק, הסתובב והשתין על הקיר.