12:00 – 17:30
יצאנו בצהרי היום.

הנוף מרהיב והגבעות המעוגלות מכוסות מרבד ירוק ופורח.
במחסום מעלה אפרים עמדו שני חיילים ולא היו כלי רכב או הולכי רגל בזמן שעברנו.
בהמשך הדרך ראינו רכב משטרה ישראלית מלווה בחייל חמוש. השוטר חיטט בשק התלוי על חמור ולידו עמדו שני רועים פלסטינים ועדר עזים וכבשים. ברגע שעצרנו לידם השוטר הסתכל עלינו ומייד נכנס עם החייל לג'יפ והסתלקו. שאלנו את הרועה מה רצו והוא אמר שתמיד עורכים עליהם חיפוש. הרועה הגיע מח'רבת טאנא שליד בית פוריכ. כל יום הם באים עם העדר לגבעות האלה ובערב חוזרים.

לפני שהגענו למחסום חמרה עברנו במקום שנקרא פושרת בית דג'אן. ליד המחסום נעצרה לידינו מכונית ואדם בשם פתחי שהציג עצמו כמי שפועל בארגון פלסטיני "כמו שלכם, "Grass-roots (ma'an) שפועל בצפון הבקעה. הוא ראה את האוטו שלנו עם דגלי מחסוםwatch וחשב שבאוטו נמצאת דפנה ולכן נסע אחרינו. הוא הזמין אותנו לבית משפחה שנמצא על גבעה הצופה על מחסום חמרה. נסענו אחריו למקום והתקבלנו בשמחה ובחום על ידי המשפחה. פה המקום להזכיר שדפנה ידועה היטב בכל פינה בבקעה וגם מאוד מאוד אהודה ואהובה שם. לפני שהבנו מה קורה נפתח שולחן וישבנו כשעה עם המשפחה ועוד אורח שהגיע מירושלים ופתחי כמובן. תע'דנה تغدينا وجبة راسية (אכלנו צהרים) ושוחחנו עם היושבים.ראש המשפחה  המכונה זורבה וכל חזותו והתנהלותו היא אכן זורבאית לגמרי, וכפי הנראה כולם מכירים אותו ובאים לשחר לפתחו, הוא אב ל-12 ילדים והמון נכדים ונשוי לאשה שַטְרָה בזכות עצמה. הוא סיפר לנו מה עובר על המשפחה, וכפי הנראה שחל גם על המאהלים האחרים בסביבה. והסיפור כולל צווי הריסה שניתנים בכל תקופה ונאכפים. הרס חוזר ונשנה של מבנים שנמצאים בבעלותם. וכאן הבנו מה עושה הארגון שנקרא Ma'an: בנייה חוזרת ונשנית של הבתים בעזרת תרומות של האירופאים בעיקר ממשלחת נורווגיה, כפי שמראה שלט גדול בכמה מקומות באזור. פתחי מספר שהמטרה היא לפעול בצורה לא אלימה נגד הכיבוש. ללא הפגנות. כאשר העשייה היחידה היא בנייה חוזרת של הבתים שנהרסו ואולי אפילו הכפלה של בנייה ("על כל בית שהורסים אנחנו בונים שניים או שלושה").
עקב המצב הם עברו לבניה בלבני בוץ שהיא זולה וקלה. באזור המגורים רואים את ההריסות של המבנים וכן את הבתים החדשים העשויים מבוץ. הרעיון, מעבר לבנייה הקלה והאקולוגית, הוא להראות לכובש שהמבנה איננו בטון ולכן אינו מהווה בית. זה רק בוץ, הוא אומר ומפורר חלק מהקיר.

לדבריו שמונה בתים נהרסו פעם אחת ונבנו מחדש ונהרסו פעם שנייה, ונבנים מחדש. סלאם פיאד היה שם לשים לבנה חדשה בבניית הבית ותמונה שלהם מתנוססת ביחד בתוך חבורת חוגגים בבלעין. שגריר נורבגיה ומשלחות רבות מאירופה באים לבקר.

לטענתם 200,000 דונם מרעה או חקלאות נלקחו מתושבי האזור על ידי ישראל.
המשפחה נמצאת במקום עוד לפני 1967. כמנהג פלסטיני ידוע הם ניהלו חיים בשני מקומות. יש להם בית בטמוּן, כפר שנמצא כ-10 דקות נסיעה משם, שבו התגוררו בעונה החמה, וכן בית בבקעה בו התגוררו בעונה הקרה. מאז הכיבוש השתבש סדר החיים ולמרות שאין להם שום מעורבות פוליטית או אחרת, ומעולם לא הפריעו או פעלו כנגד הכיבוש, הם נתונים למסכת בלתי פוסקת של הטרדות בכל מישורי החיים. בדיקות גופניות במעבר במחסום (כולל אשה בהריון וילדים), בעיות מים – יש להם מיכל שהם ממלאים בכל 4 ימים מכפר שנמצא במקום אחר. חיילים לא מאפשרים לבן הצעיר למכור פירות לצד הכביש. וכמו שנאמר, צווים להריסת בתים שחוזרים וחוזרים. כרגע הם מוזמנים על ידי המינהל האזרחי לוועדה שאמורה לשבת ב-4.2 בעניינם, והם לא מתכוונים להגיע כי אין שום סיכוי שאמירתם תשמע.
זורבה מדבר ערבית ברורה ויפה, כמו משורר, כל מילה בסלע. מסביר לנו שלכל בן אדם הזכות לאוכל, לשתייה, לבית, לכבוד ולחיים נורמליים. שואל שאלות בעלות תשובה טמונה בגוף השאלה. כולנו מסכימים.

החלפנו טלפונים בינינו ונעביר אינפורמציה ללוחמים לשלום שאולי ירצו להשתתף איתם בבניית הבתים החדשים בעתיד.

במחסום חמרה – לא הייתה פעילות בשעה שעברנו וכנ"ל במחסום תיאסיר. מי שעמד וחיכה אמר שהיום הכול בסדר.שני אנשים ישבו וחיכו לאישור להעברת משאית עם צנורות ובלוני גז. החיילים במחסום ניסו להיות לא נחמדים אלינו במצוות המפקד.
עברנו ליד מאהל אחר ליד חמאם אל מליח ומסרנו הרבה בגדים שהבאנו במיוחד. הם נחטפו באופן מעורר חמלה וחלחלה.בדרך חזרה, שהיא בעצם חזרה על אותו מסלול, לא פגשנו בעיות מיוחדות בשום מחסום. מעט תנועה על הכבישים ואין לחץ בשום מקום. הנוף מקסים, גבעות ירוקות. מציאות מדכאה.