העיר העתיקה,

“מספיק טיפש אחד בשביל לשרוף יער שלם”/מנחם מנדל מקוצק.

חשבתי שבמציאות שנדמית כמו רגע לפני נכון לבוא לעיר העתיקה.

לראות ולשמוע בלי התווך של אמצעי התקשורת ובלי הפמפום של הכתבים לגבי הסטטוס-קוו, ללכת בסמטאות, לדבר עם האנשים, לראות ולשמוע מכלי ראשון ולחוש את הדופק.

שלוש שעות בשני רחובות ובשני שערים.

שעות חמות מאד של צהריים, מתח עד קצה ושקט לכאורה.

בדיקות בשערים, בדיקות של צעירים פלסטינים, בדיקות גופניות ובדיקות של תכולת תיקים ושקיות.

תיקים עם ספרים ותיקים עם כלי עבודה, שקיות עם מזון ושקיות עם תרופות לסבתא של ילד אחד שהוצאו מהאריזה של בית המרחקת ושוטר א’ העביר את משטח כדורי האנטיביוטיקה לשוטר ב’ שהוא מין הסתם המבין שביניהם במדע המדיצינה.

לאורך הדרך והזמן עולה התובנה שהמאבק הוא לא על הסטטוס-קוו והוא גם לא מאבק דתי, המאבק הוא על מי שולט.

על פניו, נוכח כמות כוחות מג”ב ויס”מ בכל פינה ובכל קצה סמטה, אפשר היה לחשוב שישראל שולטת במקום שישראל הרשמית ושאינה רשמית מכנה “הר הבית”. אז נכון שיש סוג של הר, אבל עומד שם מסגד אל-אקצא, ומתחם אל-אקצא הוא המקום היחיד בכל הגדה הכבושה שאינו בשליטת ישראל, ולמרות הצעקה “הר הבית בידינו” הוא לגמרי לא בידינו, והעובדה שהאזור הסטרילי שלפני גלאי המתכות שכמו שהסביר קצין מג”ב שמנע ממני להגיע עד למגנומטרים: “פה עוברים רק מוסלמים שרוצים להיכנס להתפלל בהר הבית”, המקום הזה לא עבר בו אף אחד, העובדה הזאת רק מוכיחה באלפים רבים של עדים שישראל לא שלטה ולא שולטת במתחם אל-אקצא.

נשים כגברים כרעו לתפילה מחוץ למתחם.

איש וואקף סיפר שקבוצת עולי רגל מטורקיה שהצטרפו לאחיהם הפלסטינים במחאה, סרבו לעבור תחת הגלאים וגם הם התפללו בחוץ.

וכמו תמיד, צריך וחשוב גם להרים את הראש ולראות את המתנחלים שיושבים באדנות פירומאנית לבטח בבתיהם הממוגנים והמוגנים.