יום השישי הראשון של הרמדאן

מחסום ענאתא

10.30 הגענו להר הצופים לפגישה עם חנה ועם אביטל שהובילה אותנו למקום חנייה לפני הכניסה לענתא.

גם מי שמורגלת במחסומים וגדירות שנים רבות לא יכולה שלא ל”התפעם” ממציאות עירונית של עיר בירתנו (הנצחית) המוקפת בגדירות, חומות וגדירות תיל בכל אשר תפנה העין.

10.45 “זה המחסום מירושלים לירושלים” ענה לנו הפלסטיני שירד איתנו במורד הכביש אל תוך מסלול הפרות, המגודר בגדר פנימית נוספת, שלאחר מכן הבנו שהוא מוביל לשועפאט וענתא שמאחורי שועפט, שתיהן חלק “בלתי נפרד” מ”ירושלים המחוברת לנצח נצחים” 

אנו עומדות במרחק מהמחסום אך יכולות לפגוש בעוברים על פנינו לשם –כלומר לשועפאט ענתא, או משם – כלומר לתוך ירושלים ולהר הבית. תנועת האנשים רצופה, אך דלילה והם מספרים לנו ששם בפנים פקק אדיר של אנשים ורק חלון אחד פתוח. אנחנו רואות גם במעבר הרכבים, את מדיניות ההכבדה הברורה: כל אוטובוס שמגיע נעצר לכ-20-25 דקות וכל נוסעיו יורדים ונבדקים אחד אחד כמו גם תכולת האוטובוס ואח”כ עולים אחד אחד לתוכו. כשהוא עובר על פנינו אנחנו רואות שהוא מלא עד אפס מקום בדרכו להר הבית.

יש גם הולכי רגל שנפשם קצה בציפיה הממושכת והם הולכים אל מחוץ למחסום במעלה הרחוב אל אוטובוס הממתין שם להתמלא. כל הגברים הולכי הרגל חוגרים תוך כדי הליכה את חגורת המכנסיים ששלפו לצורכי הבדיקה במעבר. לדברי הפלסטינים גם בטלו המון הרשאות למעבר מהגדה (את זה גם קראנו בעיתון).

העמידה הזו מתנהלת כמעט כל הזמן בצל התביעה של שוטרי משמר הגבול המוטרדים מעמידתנו שם והולכים אחרינו מנקודת עמידה אחת לשנייה, בטענות הקלאסיות: “זה שטח צבאי” (כביש ציבורי שעוברים בו רכבים ואזרחים פלסטינים….); “אתן מפריעות לנו לעבוד” (למרות שלא התחלנו בשיחה או בטענה כלשהי ולמרות שכשנענינו לדרישתם וזזנו לפניה אחרת הם אלו שהגיעו בעקבותינו באותה טענה); ואחרון חביב, “אנחנו חייבים להגן עליכן במקום המסוכן הזה” (למרות שהצהרנו שאנו מסירות מעליהם את האחריות)……. עוד בשלב מוקדם של ההתדיינות טלפן א. (השם המלא ומספר השוטר נמצא אצל חנה), הבולט בצוות למפקד שמעליו (כך אנו מניחות) וסיפר על ה”הפרעה” של נשות הווטש האלו. שמענו חלק מהתשובה: “תרגיע!” שלא ממש הרגיעה את א. שהמשיך לשמור על כבודו ועל הגנת מדינת ישראל. 

לא ויתרתי על ויכוח שבטעות הציג טיעונים רציונליים בקונטקסט שטיעונים כאלה ממש לא רלוונטיים. נדרשנו להציג את תעודות הזהות שצולמה (וגם אנו צולמנו).

1.0       עזבנו. האורחת המצוייה בסצינה הישראלית, אך זה לה המפגש הראשון עם ירושלים וגדרותיה החוצות את העיר המאוחדת ועם החיילים-שוטרים, היתה מזועזעת. היא שמשה לי, שכבר התרגלתי ל”חיים בזבל” שאני נחשפת אליהם שנים, מראה שמשקפת את הזוועה.