בית לחם וסביבתה, יום ב’ 10.10.05 , אחה”צ משקיפות: אווה פ., נורית ס. (מדווחת) משמרת קצרה ושקטה.מחסום עציון, 15:45: כשהגענו פגשנו פלסטיני, מלווה על ידי שניים, שסיפר כי הוא נולד בבית לחם וגדל שם, אבל בשלושים השנה האחרונות הוא חי בגרמניה ויש לו אזרחות גרמנית. לאחרונה החליט לחזור לבית לחם. הוא סובל מבעיות רפואיות (הראה לנו דו”ח מתומצת בעברית) ומאוד מודאג מהקושי להגיע לטיפול רפואי. הוא מעוניין בגישה חופשית לבית החולים הדסה ומתלונן על כך שהרשויות הישראליות מתעלמות מהיותו אזרח גרמני ומתנהגות עימו כמו עם הפלסטינים – לא מאפשרות לו כניסה חופשית לישראל. אנחנו הסברנו לו שכאשר הוא יצטרך טיפול רפואי הוא יוכל לקבל אישור להיכנס לבית החולים הדסה. נתנו לו את הכרטיס שלנו עם הטלפון של ארגון נשות המחסומים. כך שוב מצאנו את עצמנו “מסבירות” את הפוליטיקה של הרשויות האזרחיות. אנחנו אומנם ווידאנו שהוא יבין כי אנחנו לא מייצגות את המת”ק וכי אנחנו חלק מארגוני זכויות האזרח המתנגדות לכיבוש, אבל בכל זאת קיימת התחושה שאנחנו “עוזרות” למת”ק, דבר שאנחנו ממש לא מעוניינות. \מעניין שבימים האחרונים פגשנו בעיקר אנשים המחשיבים עצמם כ”לא פלסטינים” – פלסטינים עם אזרחות זרה. כנראה שאלו אשר אזרחותם היא פלסטינית בלבד התייאשו כבר מלבוא למת”ק ולהגיש בקשות שמממלא לא יוכלו להתקיים. אל-ח’אדר: לא עצרנו. נראה עסוק כרגיל.בית-ג’אלה: המחסום עדיין איננו. במקומו הוצב שלט האומר שמכאן עוברים לרשות הפלסטינית – באחריות המשטרה הפלסטינית. אנחנו חושבות שזה מצביע על התקדמות ושיפור. החיילים אף פעם לא ידעו להסביר למה הם נמצאים במחסום זה. נתקלנו בשתי נשים – אם וביתה – אשר רצו נואשות להגיע לירושלים ואיחרו את האוטובוס – ברמדאן התחבורה הציבורית נפסקת מוקדם. הן ביקשו הסעה ואנחנו נעתרנו לבקשתן, על כן לא הגענו למחסום 300. הן היו מאוד אסירות תודה. מאוחר יותר חיה צלצלה אלי ואמרה כי במחסום 300 היו יותר מ – 50 מעוכבים ושהיא קיבלה טלפון עם בקשה לעזור להם להשתחרר או לפחות לאפשר להם לאכול. היה כבר חושך והם היו צריכים לסיים את צום הרמדאן. חיה צלצלה בנידון למוקד ההומניטארי של הצבא