כשיצאנו היה מזג אויר שמשי ויפה והחלטנו לחזור לנוף ה"פסטורלי" של נועמן, כפר שאליו היה צריך להגיע בעבר בהליכה בדרך לא דרך ועל ערמות זבל. נסענו למחסום המוצב על הכביש החדש לנוקדים, העובר בדיוק מתחת לכפר, וניסינו לברר אם ניתן להשאיר את המכונית לידו. החייל שבמחסום תמה על רצוננו לבקר בכפר ואמר: "אבל יש שם רק ערבים". אחר כך התייעץ עם מפקדו, אם מותר לתת לנו להגיע לכפר ואם ניתן להשאיר את המכונית. המפקד, אחרי התייעצות טלפונית עם הממונים עליו, אמר שאסור להשאיר מכונית ליד המחסום שהוא "שטח צבאי" וחייב להישאר סטרילי. יחד עם זאת בישר לנו שניתן להגיע לכפר עם המכונית, כפי שעושים אנשי האו"ם ושאר מבקרים מורשים. נסענו, אפוא בדרך שבחלקה אינה סלולה, העוברת לצד כביש הביטחון העולה מערבה. חנינו בכניסה לכפר והלכנו לאורך "הכביש הראשי" הצר המקשר את שלושים בתי הכפר. השקדיות פרחו ורק המראה המאיים של שכונת הר חומה הצומחת מפעם לפעם, מעיב על הנוף השלו. שתי ילדות בתלבושת אחידה היו בדרכן הביתה מבית הספר שבכפר השכן אל-חאס. מלבדן לא נראתה נפש חיה בכפר. כמה כבשים נראו באחת מחצרות הבתים. בשדות הכפר רעה עדר כבשים, ושתי חממות מיריעות פלסטיק הוקמו שם. שתי מכוניות עם מספרי זיהוי ישראלים חנו בכפר ומכונית אחת עם מספר פלשתיני.    בדרכנו חזרה למכונית שלנו פגשנו שני גברים שנעצרו לשוחח אתנו. מסתבר שהיציאה מן הכפר לבית לחם חופשית לכולם, הכניסה לירושלים רק לבעלי אישורים, ואלה כנראה מעטים. מצב התעסוקה חלש מאד!  המשכנו דרך הרודיון לכיוון מת"ק עציון שהיה כמעט ריק, כצפוי. שני גברים צעירים עמדו וחיכו לפגישה עם השב"כ.   בדרכנו חזרה לירושלים החלה סופה, גשם שוטף וברד הקשו מאד על הראות. בשל מזג אויר זה גם לא טרחו החיילים במחסום המנהרות לבדוק את המכוניות והתנועה זרמה כמו הגשם. גם ליד טנטור לא עמדו חיילים לבדוק נוכחות של שב"חים.  כשהתקרבנו למעבר רחל עוד התחזקה הסופה והחלטנו להשקיף על הנעשה דרך שמשות המכונית. הייתה זו שעת החזרה מהעבודה ומוניות ואוטובוסים רבים עצרו להוריד את העובדים ליד המעבר. מכל מכונית שעצרה התפרצו בריצה מהירה עשרות גברים אל המחסה שבמעבר. ואמנם איש לא הושאר מחוץ לדלת הכניסה. צפינו ביוצאים בריצה מהמעבר דרך "המכלאה" שאינה מכוסה. רק לאיש אחד הייתה מטריה, (תייר?).