עטרה, קלנדיה , יום חמישי, 26.7.07, בוקרמשקיפות: עידית, נ. , נועם ק., מילי מ., (מדווחת) 7.25 עטרהבוקר שקט, מכוניות מעטות, מעבר כמעט ללא ביקורת. שני טרנזיטים מעוכבים. החיילים בקושי נותנים לנו לגשת לשאול שאלה, כשלבסוף הם נשאלים על הטרנזיטים אחד מהם אומר שהנהגים הללו עזבו את ביתם ב3- לפנות בוקר ועכשיו הם יצטרכו לחכות זמן יותר ממושך בגלל ה”הפרעה” שלנו, שהסתכמה בבקשה להסבר על עיכוב אותם רכבים ובשאלה כמה זמן הם כבר מעוכבים (לדברי החיילים כמה דקות). דקות ספורות לאחר מכן 2 הרכבים נוסעים לדרכם. מאחר שיכולנו לעזוב מוקדם נסענו לקלנדיה. 8.30 קלנדיה. עומס רב על הקרוסלות החיצוניות והפנימיות. קצין המשטרה, שלבקשתנו ניגש אלינו, אמר שכל הכניסות פתוחות והוא איננו יכול להתחלק אתנו באינפורמציה לגבי פשר העומס. אחד הממתינים בתור אומר שהקצין משקר ומוכיח לנו שכשרצה לעבור בכניסה 3 נתבקש לחזור לאחור. אנחנו מתקשרות למוקד ההומניטרי ודקה לאחר מכן ניתן מעבר מכניסה 3 אבל לא מכניסות 4 ו- 5. להבנתנו (לא יכולנו לצפות מקרוב כי נשארנו באתם רגעים מאחורי הקרוסלות החיצוניות כדי לא לתפוס את מקומם של הפלשתינאים שרצו לעבור), שלוש הכניסות יוחדו למעבר של משפחות האסירים. הקצין יכול היה כמובן להסביר לנו זאת אבל אנשים מוצאים דרכים שונות כדי לזכות בהערכת (עצמם). המת”ק נפתח כחמש דקות לאחר תשע, היו כחמישים איש בתור. ניגש אלינו אדם שלפני שנה וחצי שכר דירה ליד מחסום א-ראם וחשב שמכיוון שיש לו תעודה כחולה והוא משלם מסים לעיריית ירושלים הוא יוכל לחסוך לעצמו את הצרה של מעבר במחסומים. הוא טעה: המעבר נמנע ממנו מפני שאיננו ברשימה. הוא בא למת”ק כבר מספר פעמים כדי להסדיר את העניין ונענה בלך ושוב. נועם דיברה עם המת”ק ותעקוב אחרי העניין.זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי ביחס גס ועוין מצד חיילת שישבה בתא הזכוכית בצד הפלשתיני של המחסום. (בדרך כלל החיילים שם מגיבים באדיבות ולא פעם גם הגישו עזרה). הפעם טענה שאיננה שומעת את שאלתי (מספר הטלפון של המת”ק), אך לא קמה ממקומה כדי לפתוח חלון, לא הגיבה לבקשתי שתאמר לי את שמה אבל קמה לסגור את הדלת של תאה כדי להבטיח בידוד מוחלט מכל תקשורת. גם לאדם אחר שפנה אליה לא ענתה. לא היה כל נציג רשמי בצד זה של המחסום באותה עת.