א-ראם/קלנדיה-יום ד’,18.8.04 אחה”צ משקיפות: רותי ב. – יהודית ק. – נתניה ג. – איבון מ. (מדווחת)2 אורחים: חסוס מספרד, אורי מירושלים במחסום א-ראם היה על הכלה לבחור אם היא רוצה להחזיק בידיה את זר הפרחים או את תעודת הזהות שלה. בעלת התעודה הכחולה שהגיעה למחסוםא-ראם מביתה שבבית חנינא בדרכה לכנסייה בירושלים, לבושה שמלת כלולות לבנה וענקית – ובכן אותה כלה החליטה לאחוז בזר הפרחים שלה, בהנחה, שביום המיוחד הזה לא תזדקק לתעודתה, מאחר שכל מלוויה היו בעלי תעודה כחולה. הכלה הוחזקה במחסום במשך שעה, עד שאביה הביא את תעודתה, ועד שהיא והמכונית שהסיעה אותה (המנוע וכל השאר) נבדקו בדקדקנות מרבית. אין ספק שאת יום חתונתה לא תשכח לעולם.בדרכנו לקלנדיה ראינו, איך עבודות ההכנה לבניית החומה מתקדמות מידי יום.כשהגענו לקלנדיה ב-16:30, ראינו הפגנה הנעה מהחלק הצפוני של המחסום לעבר החלק הדרומי שלו. ההפגנה מנתה כ-200 מפגינים: פעילי שלום בינלאומיים, פלסטינים וישראלים. הם התקדמו לעבר מסלול המכוניות, והחיילים החלו לירות לעברם גז מדמיע. אך עד מהרה השתנו ההוראות, והחיילים הרשו לראשי הקבוצות של הבינלאומיים והישראלים לחצות את המחסום, ותוך כדי כך ירו לעבר אלה שנשארו מאחור (בעיקר פלסטינים). המפגינים ריססו ססמאות על הבטונדות. חייל אחד נפגע באופן מיוחד מהעובדה שבין יתר הכתובות רוסס גם צלב קרס. החייל הצביע עליו ואמר שזו פגיעה נוראה.במהלך ההפגנה החיילים אפשרו להולכי רגל לעבור במחסום, וברגע שהמפגינים עזבו את מסלול המכוניות, הם פתחו אותו מיד גם למכוניות. במחסום היו כוחות צבאיים רבים. בסוף ההפגנה התחילו לירות באזור הצפוני של המחסום. ראינו אמבולנסים רבים שיצאו לכיוון רמללה. היה ירי בלתי פוסק, רימוני הלם וגז מדמיע.OCHA עדכנו את עדי שמצדה עדכנה את התקשורת. כמו כן, התקשרנו ל ברמאללה, כדי לברר כמה אנשים נפגעו. נאמר לנו, כי רוב הפגיעות נגרמו מגז מדמיע, אחדות מכדורי גומי (פגיעות לא חמורות) וכי נערה אחת אושפזה כתוצאה מפגיעה מאבן שפגעה בראשה.במחסום התנועה אמנם זרמה, אך החיילים עדיין כעסו על הפיגוע שהיה בשבוע שעבר ורמזו לנו שהאחריות לפיגוע היא גם שלנו. אדם מבוגר ועיוור מלווה בילד ניסה לעבור מהמסלול הצדדי של המחסום. אך החיילים הכריחו אותו לחזור אחורה ולעמוד בתור יחד עם כולם. כשהערנו שמדובר באיש זקן מאוד ועיוור, החייל השיב שהיות שבג”צ הורה לפתוח מסלול הומניטרי, עלינו להפנות את האיש למסלול הזה (מדובר במסלול לנשים וילדים – התור שם ארוך וצפוף לא פחות מהמסלול לגברים).לא ראינו את “הילדים של איה” בקלנדיה. פגשנו אחדים מהם בצומת הגבעה הצרפתית כשחזרנו בלילה. רק כ-15 אנשים שאלו: “איפה איה?”