בוקר רגוע בקלנדיה, קטע כביש חדש ובעיות בדרך חזרה. הגענו ברבע לשש וחנינו בצד הפלסטיני. התחנה הראשונה שלנו היא אצל ידידנו אבו רמזי, מוכר הבייגלה. הוא מספר לנו שאתמול היתה צפיפות גדולה במחסום, לא ברור מדוע.

בסמוך אליו יש דוכן פלאפל ושאר מזונות שפועל כרגיל, וממול הקיוסק. מוכר העוגות התמקם מזה זמן מתחת לסככה, ליד אחת הכניסות למבנה המחסום. הדוכן למכירת כרטיסים לטלפונים הניידים (הפלסטינים משתמשים בד”כ בטלפון עם כרטיס משולם מראש) ולטעינת רב קו, ממוקם גם הוא בקצה הרחבה.

כפי שכבר דיווחה חברתנו תמר פליישמן יום אחד פשוט באו חיילים ופתחו את השער בגדר המאפשר כניסה למיתחם המחסום מהצד שקרוב למחנה הפליטים קלנדיה. על שום מה ולמה היה השער סגור כמה שנים, מדוע דאגו לסגור ולחסום כל פתח שניסו הפלסטינים לפתוח – אין לדעת. אבל העוברים מאוד מרוצים מהמצב. זה חוסך להם הליכה מסביב לכל מגרש החניה, ולצעירים והחסונים שבהם טיפוס על הגדרות (כפי שצילמנו לא אחת). כעת יש זרם רציף של אנשים שעוברים כל הזמן דרך השער.

בין העוברים דרך השער גם ידידנו ח’, ששוב אנחנו פוגשות כאן לאחר שנים של הפסקה. הוא מספר שבימי השבוע בסדר בד”כ (חוץ מאשר אחרי הפיגועים בירושלים. הייתה אז הרגשה שבכוונה לא מעבירים אנשים בקצב הרגיל). אבל דווקא בימי ששי יש בעיה. אנשים רבים מגיעים כדי לעבור לתפילה, אך רק עמדה אחת או שתיים פועלות ונוצר עומס. היום הכל נראה מתפקד באופן סביר, 3 הכניסות היו כל הזמן פתוחות. מהכניסה המערבית ביותר ראינו שמדי פעם חוזרים אנשים ועוברים לכניסה אחרת, כנראה ששם היו תורים ארוכים יותר בפנים.

בסביבות 6:45 נכנסתי דרך הכניסה האמצעית. בתוך האולם הדלת המחברת עם הכניסה המערבית סגורה, אך זו שמחברת עם הכניסה המזרחית פתוחה ואנשים עוברים לתור שנראה להם קצר יותר. כל 4 עמדות בידוק החפצים בשתי הכניסות האלה היו פתוחות. התורים לפניהם ארוכים ומתפתלים בתוך האולם, אך מתקדמים במהירות. מעט עמדות בידוק תעודות אלקטרוניות פתוחות ותוך כדי ההמתנה פתחו נוספות. בעמדת בידוק התעודות הידנית עוברות נשים עם ילדים. לילדים אין כרטיס מגנטי, שמאפשר לעבור בעמדת בידוק אלקטרונית. השוטר מסביר לחיילת בעמדה שאשה שקיבלה היתר להגיע לשגרירות או לקונסוליה רשאית להעביר איתה גם את ילדיה. אבל אז מסתבר שלאשה שעוכבה יש אישור לחיפוש עבודה ולא אישור מיוחד להגיע לשגרירות. אם אישור כזה חס וחלילה שתעביר איתה את ילדיה, אפילו שהיא מסבירה שהיום יש לה תור בשגרירות… היא נשלחת חזרה.

למרות הכל המעבר לקח פחות מרבע שעה. עליתי לגשר כדי לצלם את התקדמות העבודות על השיקוע. קשה לנו לפענח מה בדיוק מתוכנן כאן.

נסענו חזרה לירושלים דרך א-ראם. מעט אחרי אזור המחסום יש ככר חדשה וכביש חדש שעולה כלפי מעלה ומתחבר אל החלק של א-ראם שצמוד לחומה. יש כאן קטע חומה חדש ובראש הגבעה פתח בחומה הזאת והכביש עובר דרכו. נסענו ועברנו, עצרנו וצילמנו מצד אחד וגם מהצד השני, מראש הגבעה. אנחנו עדיין מתקשות לפענח מה מתוכנן כאן. נחייה ונראה, ונקווה שתהיה הקלה לעוברים במחסום כלי הרכב.

אחרי שהתעכבנו לצילומים היה לנו ברור שמחסום ג’יב הארעי יהיה מאוייש, אך לא ציפינו לפקק התנועה שקיבל את פנינו כבר ממש אחרי הכניסה הראשית לא-רם. רוב הזמן פשוט עמדנו, ומדי פעם התקדמנו קצת. ניכר היה שחוסמים גם את התנועה ממול, כי דקות ארוכות היה הכביש ריק, ואז הגיעו בבת אחת כמה מכוניות יחד. עמדנו בסבלנות בין המכוניות, רובן עם לוחיות פלסטיניות.

בשלב מסויים עוקף מהצד את התור רכב משטרה ממוגן, מצפצף שייפנו לו דרך. שתי מכוניות לפנינו עמדה משאית גדולה ולא היה לאן לזוז כל עוד לא יתקדמו המכוניות שלפניה. בלית ברירה נאלץ הרכב להמתין ואז הבחין בנו. הנהג, חייל במדי ב’ (מג”ב?), פתח את הדלת והביט בנו במבט מופתע ואז נסגרה הדלת חזרה. אחרי רגע שוב פתח את הדלת וסימן לנו שרוצה לדבר איתנו. “אתן יהודיות?” “מה אתן עושות כאן?”. הסברנו מי אנחנו ושתמיד אנו נוסעות מכאן. שאלנו מה קרה והוא מסביר שזורקים אבנים, ומציע שניסה אחריו. סרבנו ואמרנו שאם ניסע אחריו יש לנו הרבה יותר סיכויים לחטוף אבנים… כמובן שרצינו גם לראות מה קורה לפלסטינים, ולא ליהודים הפריבילגים.

בינתיים המשאית הצליחה להתקדם ולפנות לו דרך והוא נסע. מעט אחריו הגיע עוד רכב משטרה דומה, מפעיל סירנה ועוקף את התור. אנחנו המשכנו להמתין בסבלנות עד שעברנו את המחסום. אחריו השתחררה קצת התנועה, אך כל הדרך המובילה מככר אדם למחסום חיזמה היתה פקוקה והתנועה התקדמה לאיטה. לא ראינו סימנים לכך שהיתה זריקת אבנים במסלול שלנו. לאחר מחסום חיזמה בפיסגת זאב היו הפקקים הרגילים, אך עד שהגענו לכביש בגין השעה היתה כבר אחרי שמונה, אז דווקא שם היה פקוק פחות מהרגיל.