קלנדיה וסביבתה
קלנדיה והסביבה: מובלעת ביר נבאלה, יום שלישי, 23.1.2007, בוקרמשקיפות: נטע ע’, שירה ו’, תמר א’ (מדווחת)משמרת 7.00 – 10.007.20 מחסום רמותגם מחסום זה “משתכלל”. בנתיבי הכניסה לירושלים יש מעין פסי האטה, ואפשר לסגור את הכביש בכל רגע על ידי “זרועות” כפי שהן קיימות בכניסה לחניונים. בנתיבי היציאה שמו כמעט לכל אורך הכביש בלוקים מפלסטיק ונותר רק מעבר צר. ליד השביל שמגיע מצד ימין ממובלעת ביר נבאלה עומדים חיילים שבודקים את המכוניות היוצאות.אנחנו ממשיכות צפונה על הכביש להתנחלויות גבעון וגבעת זאב שצפונית מגבעת זאב מתחבר לכביש 443. בצד הימני/מזרחי של הכביש עובדים על בניית החומה שתקיף את מובלעת ביר נבאלה ממערב ומספחת את ההתנחלויות לשטח ישראל. החלקים של החומה שכבר הושלמו דומים לחומה על כביש 443, אשליה של חומת אבן יפה. 7.30 מחסום אל- ג’יבזו דרך הכניסה השנייה, הצפונית, למובלעת ביר נבאלה, אך המעבר מותר רק לשלושים עד ארבעים איש – על פי רשימה שמית – שגרים בשכונה פלסטינית קטנה ליד גבעון שמצאה את עצמה בצד הישראלי של החומה ומנותקת מהכפר אל-ג’יב השכן במובלעת ביר נבאלה. לצורכי היום-יום מותר לתושבי השכונה להיכנס דרך המחסום למובלעת. לתושבי המובלעת אסור לצאת דרך המחסום הזה, למרות שזו יציאה לא אל שטחי ישראל, אלא אל שטחי הגדה המערבית. לשאר האנשים אסור להיכנס דרך המחסום למובלעת, למרות שהם יכולים לעשות זאת – בינתיים – כמה קילומטרים יותר דרומה, במחסום רמות. המחסום מאויש בידי שוטרי מג”ב ומאבטחים אזרחיים. על השאלה מדוע אסור להיכנס כאן עונה המג”בניק: “אסור כי אסור”. אנחנו מבקרות בשכונה המנותקת ליד גבעון אצל משפחה שנטע מכירה. לילדים יש הסעה לבית הספר בבית איכסא, אב המשפחה הולך כל יום ברגל לכפר בידו ומשם ממשיך במונית לעבודתו בכפר קטנה. מדוע הוא צריך ללכת ברגל? א) אסור לפלסטינים כאן לנהוג במכונית (לא ברור לגמרי מה הנימוק לכך, זה כאילו חל על האזור דין של שטח ישראל), וב) הכביש לבידו, שחלקים ממנו אינם סלולים, חסום כעבור כמה מאות מטרים למעבר כלי רכב על ידי ערמת אדמה וסלעים. כמה מטרים אחרי הערמה נמצאת חסימה שנייה, זרוע ברזל, ומאחוריה מתנהלים עבודות הבנייה על הגדר שתפריד בין אזור ההתנחלויות לבידו והכפרים השכנים. לא בטוח שהאב עוד יוכל לעבור כאן לכפר קטנה אחרי השלמת הגדר. 8.30 מחסום רמותיש תנועה ערה, בעיקר של טרנזיטים, לתוך מובלעת ביר נבאלה. החיילים משגיחים רק על היציאה, וכך מאפשר הכביש הזה, נכון לעכשיו, את הגישה החופשית היחידה אל המובלעת. עבור הקטע הראשון עד לבית חנינא אל-בלד המילה “כביש” מייפה את המציאות – זה שביל שבחלקו אינו סלול, עם חורים גדולים ובקושי רחב מספיק לשתי מכוניות. מהכביש מבית חנינא אל-בלד צפונה לביר נבאלה רואים בצד ימין/מזרח את כביש 443 ומתחתיו את הגדר ההולכת ונסגרת המנתקת את הכפרים מירושלים, במיוחד מבית חנינא הירושלמית ומאתר התעשייה עטרות.8.45 הפתח בחומת ביר נבאלהבביר נבאלה אנחנו פונות מהכביש הראשי ימינה – רק כדי לסיים את דרכנו כעבור כמה מאות מטרים לפני חומת בטון גבוהה. ליד החומה יש מפעל שיש שמייצר דברים יפהפיים המוצגים בחנות הסמוכה, אך לקוחות כבר לא מגיעים לכאן. בעל המפעל עומד לסגור אותו. הוא השקיע בו כסף רב, הכול ילך לאיבוד. והוא עוד בר מזל: הוא ישראלי מאבו גוש ויוכל לפתוח חנות חדשה בגבעת שאול או בתלפיות. בינתיים הוא מגיע כל יום בדרך לא דרך מרמות שבה גם אנחנו הגענו, אך עבור הפועלים שלו שאינם תושבי ביר נבאלה הוא לא מקבל אישורי כניסה למובלעת.החומה טרם נסגרה הרמטית. נותר עוד חריץ בינה לבין בית סמוך. במרחק של כמה עשרות מטרים יש עוד מעבר נוח יותר – אתר הבנייה של המשך החומה. כאן לא צריך לטפס, אך האדמה בוצית מאוד אחרי הגשם. מונית אחרי מונית מגיעה ומביאה אנשים שמבקשים להתגנב לירושלים – גברים צעירים בחיפוש אחרי עבודה, אך גם נשים מבוגרות שמתקשות לטפס מסביב לסלעים בחריץ. אך לא הקשיים הפיזיים של המעבר הם הבעיה העיקרית. הצבא כמובן יודע שנותרה כאן אפשרות מעבר, וכל כמה דקות מגיע ג’יפ המחפש “מסתננים”. האנשים שיורדים מהמוניות רצים אל המעברים כדי להעלם כמה שיותר מהר בצד השני. פתאום מופיע ג’יפ, וכולם נסים אחורה, מסתתרים בצל החומה – כ-15 איש – ומחכים, ינסו שוב. כך ימשיך משחק החתול והעכבר כל היום. 9.25 מחסום ביר נבאלה. תור של חמש מכוניות.9.40 מחסום קלנדיה. תור של 15 – 20 מכוניות.9.45 מחסום ליל. אין תור. למחסום נוספה בינתיים עמדת בדיקה גם בכיוון היציאה מרמאללה.9.50 מחסום חיזמה כמעט ריק.
ירושלים
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
ירושלים אינה רק הר הבית והעיר העתיקה, שהם לב ליבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בתום מלחמת ששת הימים, עם סיפוח מוניציפלי של רוב השטח שנכבש, שטחה זינק מ-6.8 קמ"ר ל-70 קמ"ר! ונכללו בה 28 כפרים סמוכים, שהיו קשורים בטבורם לאל- קודס במשך שנים רבות. תושבי הכפרים סיפקו סחורה חקלאית לשווקי העיר, נשענו על מוסדות השלטון והמשפט המרוכזים בה, למדו בה והגיעו אליה לטיפולים רפואיים, לקניות, לתפילות, ולחגים הדתיים.
עשרות שנים מאוחר יותר, התברר שישראל נגסה יותר משהיא יכולה לבלוע. הכפרים גדלו והתרחבו, הפכו לשכונות מרובות תושבים והיטו את המאזן הדמוגרפי של העיר.כ-100,000 פלסטינים עוברים מדי יום במחסומי ירושלים
קראו על המצב בעיר מאז הקמתו של ארגון מחסוםווטש ועד היום בדף המידע שלנו ירושלים | העיר האסורה.משמרות התצפית של מחסוםווטש מסיירות בשלוש גזרות מרכזיות של "עוטף ירושלים": מחסומי צפון ירושלים (כולל קלנדיה), מחסומי מרכז ירושלים (כולל מחנה פליטים שועאפט ומחסום הזיתים) ומחסומי דרום ירושלים (כולל בית לחם ומזרח גוש עציון). בעיר המזרחית עצמה אנו מסיירות בכמה אזורי מתיחות ובהם סילואן ושיח' ג'ראח ובמשך חודש הרמדאן גם בעיר העתיקה ובשעריה.
מאז מלחמת 7.10.24, אין כניסת פועלים פלסטינים לירושלים, העלייה להר הבית מוגבלת גם לתושבי העיר עצמה, והעיר העתיקה ריקה ממסחר ואדם.
מעודכן לינואר 2024

-