קלנדיה, יום א’ 14.10.12, אחה”צ
סימנים לאביב פלסטיני?
את מוניר נעים חאמד לא רואים עוד בקרבת המחסום, גם לא בבית הוריו שבמחנה הפליטים.
מוניר בן החמש עשרה וחצי לא חזר מאז שנעצר בידיי חיילים בעיצומה של פעילות מחאה. אומרים שמוניר גם לא כל כך מהר יחזור. אומרים שהוא בטח בעופר, שיקבל שנתיים, אולי יותר. והנערים מספרים סיפורים אישיים על תקופות מאסר ובתי הכלא, יש מי שהואשם והורשע בזריקת אבנים: "פה, במחסום", חברו על זריקת בקבוק תבערה:"גם פה, על המחסום…", יש המכיר את כלא עופר מבפנים, חברו את כלא נפחה ויש מי שהובל ל"מוסקוביה" (מגרש הרוסים).
מאז שעצרו את מוניר המנהיג הבלתי מוכתר של חבורת הנערים הם מתמידים להגיע באותה שעה לאותו מקום – לכיכר שבחזית המחסום והם חסרי מנוחה. כעדר ללא רועה.
אנשים מספרים שכבר לא כל יום נזרקות פה אבנים וגם לא בכל יום יש גז.
– "למה?" – "דיברו אתם (עם הנערים). באו מהתנזים ודיברו".
ולמרות זאת, ביום שישי לפני יומיים, החל משעות הצהריים ועד החשיכה, חזרו הנערים וזרקו אבנים והצבא שב והדף אותם ברימוני גז.
נראה שלמרות ששתי הרשויות, הישראלית והפלסטינית, כמו עובדות בשיתוף פעולה ועושות יד אחת, קשה לחנוק ולכבות את להבות המחאה הספונטנית שנובעת מתסכולם המתמשך של בני אדם שנואשו מתקווה לשינוי ומנסים לקחת את גורלם בידיהם.
גם דיבורים על אינתיפאדה שעד כה היו נאמרים בהיחבא הפכו לגלויים. האינתיפאדה נוכחת בשיח אם ככמיהה ומשאלת לב ואם כאיום וחשש. איש-איש ונטייתו, איש-איש והשתייכותו הפוליטית.
אומרים שבעת הזאת, כשעיני העולם כולו מופנות למרחץ הדמים בסוריה, לשלטון שטרם התייצב במצרים ולאופציית התקיפה באירן, עלול מאבק כולל ואלים להיות טעות גורלית, כי גם בימים כתיקונם הקורה בפלסטין אינו במוקד תשומת הלב העולמית.
לחשש זה יש להוסיף את העובדה שגם אחרי למעלה מעשור, פצעי אינתיפאדת אל-אקצה עדיין מדממים, ואת ריסוק עמוד השדרה של החברה הפלסטינית ע"י משטר המחסומים וההיתרים והאיסורים, כמו גם את אבדן הלכידות החברתית שנגרמה מגיוס מאסיבי של משתפי פעולה בידי השב"כ, שאנשיו עושים שימוש ציני ובוטה באמצעי דיכוי ומניעת תנועה להשגת מבוקשם, והביאו לחשד איש באחיו.
גם רבים מבעבר מעזים לדבר בגנות בכירי הרשות הפלסטינית. יש אומרים: "שלכם ושלנו אותו הדבר. דואגים רק לעצמם ולא לעם…" או:"לי יש רק בטן. להם (לאלו שברמאללה) יש גם גב".
ובאותו הקשר סיפר אדם שפנה לרשויות בבקשה לקבל רישיון עסק, יש לו דוכן בחזית המחסום, רוצה לעבוד לפי החוק ולא להיות נרדף מעת לעת. לשאלה אם לדעתו אישור שכזה יינתן לו השיב בחיוך מפוכח: "לחלום מותר!" והמשיך וסיפר:"אבא של אבא שלי היה אומר:"רק בחמישים השנה הראשונות קשה. אחרי זה יהיה טוב. אבא שלי אמר לי: בחמישים השנה הראשונות קשה, אחרי זה יהיה טוב, ואני גם אומר לילד שלי:זה רק בחמישים השנה… מתי כבר יגמר החמישים שנה?"
והידוע לכולם נאמר וסופר, שהם שם (בתוך המחסום) רואים ומצלמים הכול, ש"הם" זה לא רק צבא אלא גם השב"כ והמשטרה, שהם גם צופים בכל אדם במחנה הפליטים ומכירים את שמו.
האמת היא שזכרם של הקורבנות לא זו בלבד שלא נשכח, אלא הולך מתעצם לכדי מיתוס ודגם. ונער אחד מחבורתו של מוניר הראה את המדליון התלוי על צווארו ועליו מוטבעים פני עלי ח'ליפה שנרצח בסמטאות קלנדיה [תמונה תחתונה]. "היינו חברים" אמר בגאווה.
וכך מיתוס הגיבורים הולך ומתגבש סביב דמותם של הרצוחים כחוליה הכרחית לעם הנלחם על חירותו.
(על עלי ח'ליפה וסיפור מותו בקישורית: http://www.etgar.info/he/article__536/)
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJul-21-2026קלנדיה. שיחה בצל החומה
-
