א-ראם/קלנדיה – בוקר יום ד’, 30.3.05 משקיפות: מיה ב’, ענת ט’ (מדווחת) 6:45: קלנדיה. אין עומס עם הגעתנו, אך כפי שנאמר בכל הדוחות, קשה מאוד לראות מה קורה במסלול ההומניטרי. אחת מאתנו נכנסת לבדוק, ומוצאת שברגע שיש שתי בודקות בתור, העניין זורם. כשלפתע אחת נעלמת – יש לחץ. אנחנו מנסות לברר אצל אמיל מהמת”ק, שעוזר לעתים בבדיקות, מה קורה. הוא טוען שאין כוח אדם, למרות שאנחנו סופרות די הרבה חיילים במחסום, חלקם/ן בשיחות רעים. גם מפקד המחסום מתעקש שאין מספיק אנשים. במשך שהותנו שם הצפיפות הייתה בגלים – פונקציה ישירה של מספר הבודקים שהשתנה גם הוא בגלים. אחת החיילות מתחילה לפתע לצעוק ולדבר בגסות, ומיה מעירה לה, והיא נרגעת.אשר לטור המכוניות, בשיחה עם נהגי הטרנזיטים אנחנו מגיעים למסקנה שאכן ניכרת ירידה בלחץ בגלל המסלול הנוסף לירושלים שנפתח – לא שיפור מהפכני, אבל בהחלט פחות עצבים. יום האדמה עובר במחסום בינתיים ללא שום התייחסות.הערה: חיכינו לראות שיפור בניקיון המחסום בגלל הידיעה המרעישה שהצבא שכר מנקה בשכר, אך לא נראה שום שיפור. 7:45: א-ראם. 13 מעוכבים ללא אישורי כניסה לישראל שנתפסו בבית חנינא – עומדים שם כנראה משעה 7. השמש קופחת והעניינים לא זזים. אנחנו מדברים אתם. חוץ משניים כולם אנשים לא צעירים, חלקם מחפשים עבודה, חלקם הגיעו לבקר משפחות. בירור אצל חיילי המג”ב מעלה שהיום, לכבוד יום האדמה, הוחלט להחזיר את נוהל “הצייד” בג’יפ בבית חנינא, נוהג שדולל לאחרונה. אבל מעניין, שההחלטה לא גובתה בהתארגנות מתאימה: מסתבר שכולם ממתינים לטופסי הדוחות שצריכים להגיע מהמפקדה. אין טפסים במחסום! אנחנו מוחות על העניין, וחיים נציג המת”ק מציע שנתקשר לצדקי. כך אנחנו עושות, וצדקי מבטיח לברר ולזרז. מוזר שהמעוכבים מקבלים את הדין יחסית בשלווה – המבוגר שבהם מרגיע אותנו – “אל תדאגו, כל יומיים אני כאן, זה בסדר”. ואחר שואל “אבל למה להעמיד אותנו כאן כל כך הרבה זמן כמו כלבים?”. עצוב מאוד. אנחנו נאלצות ללכת ב-8:45 בגלל תור לרופא. מביאות מים ונפרדות מהמעוכבים. האנשים האלה נראים נרגשים מכך שמישהו מתייחס אליהם. חיים נציג המת”ק מבטיח לפעול לזירוז העניינים ונראה שהוא מתכוון לכך. עד שעת עזיבתנו לא הגיעו הטפסים למחסום!!!!!