קלנדיה
רכב ההסעות שמחזיר לרצועה חולים שנותחו ו/או טופלו בבתי החולים בגדה או בירושלים חיכה ריק מהנהג ומהמטען האנושי.
ראשון הגיע הנהג. “כבר שעתיים שאני מסתובב” אמר וסיפר שלמחלימים מרשים לצאת מהמחסום רק ממש לפני צאת ההסעה לדרך. חלקם תקועים בפנים מאז הבוקר.
עדיף לא לשער למה אסור להם לנסוע שלא במאורגן.
ההתנהלות הזאת יוצרת רושם שהמאמץ והקשיים הם של החיילים ולא של מי ששוחררו לפני שעות אחדות מאשפוז בבית חולים, כאילו קשה לאמת על פי התעודה ועל פי המחשב שהאדם הוא האדם, להנחית את החותמת על הנייר הרלוונטי ולהניח לה או לו לנפשו.
אחרונים הגיעו החולים ומלוויהם. שמונה עשר במספר.
היו שם ילדים ונשים וזקנים, היה שם קשיש שרגליו הצבות בקושי נשאו אותו ורגלו הימנית הייתה עטופה בניילון כחלחל, הייתה שם אישה הרה, היה שם ילד קטוע יד ואחרים.
תושבי עזה חוזרים לביתם עמוסים בתיקים שקיות ומוודות. מנסים להשלים חסרים שגרם המצור המתמשך שהטילה ישראל על רצועה.
נוהל חדש שטרם שמעתי אודותיו קובע שאסור להכניס למחסום ארז יותר משני תיקים.
(מקווה לעמוד על משמעות נוהל זה בשבוע העבודה הבא).
המחלימים למרות הנוהל היו עמוסים בתיקים, שקיות ומזוודות רבים ועבי כרס שלא ניתן היה להעבירם בקרוסלות. כשעמדו חסרי אונים לפני השער האחרון, הגיע חייל, איש מת”ק, פתח את השער וסיפר (לי) איך הם שם במשרדי המת”ק דואגים לרווחת הפלסטינים ומטיבים עמם.
לשאלה אם הפלסטינים מרוצים מהטיפול השיב ב:”מאד”.
(תזכרו אותו, כי כמו אקדח שמופיע במערכה ראשונה – הוא ישוב בסיום המחזה).
אבל אלו כשהגיחו מבעד לשער שנושא את השלט התמוה “יציאת חירום” לא היללו את יחס הצבא כלפיהם ולא דברו בשבח הטיפול הבירוקרטי. להפך. שלוש נשים, כל אחת בנפרד, סיפרו שמשעה עשר בבוקר נאלצו לחכות במשרדים הפנימיים. חשבון פשוט מעלה שהן, לפחות הן, חיכו שש שעות להמשך מסען.
*
מול שער נעול שמוביל למשרדי המת”ק חיכתה אישה שהתאמצה למשוך את תשומת לבה של החיילת בעמדה הפנימית. אחרי זמן לא מועט והרבה צעקות החיילת הגיבה ב:”המת”ק כבר סגור”, אבל הסכימה להכניס את האישה שביקשה לשטוח בפניה את בעייתה. הצטרפתי.
האישה תושבת ארה”ב סיימה ביקור משפחתי ברמאללה, כדי לחזור לביתה ומשפחתה היא זקוקה לוויזה שאמורה להינתן לה בקונסוליה האמריקנית שבירושלים. בבוקר נסעה האישה למת”ק בית-אל. ראשון שוחח אתה מי שהזדהה כקפטן גלעד שהעביר אותה לטיפולו של אחד החיילים וממנו שמעה שהאישור שהיא זקוקה לו מונפק בקלנדיה ושלמרות שהשעה כבר ארבע (שעת הסגירה), עד חמש אנשי המת”ק נמצאים במשרד ויטפלו בבקשתה, הוא אף צייד אותה בשמו במספר הטלפון שלו כתובים בפתק.
אבל סגור, אין שם אף אחד” אמרה החיילת שניסתה לטלפן אבל איש לא ענה מהעבר האחר, “מצטערת, אני לא יכולה לעזור”. האישה טלפנה לחייל שבבית-אל שענה אבל אמר שמרחוק הוא לא יכול לעשות דבר. מכשיר הטלפון של האישה הועבר לחיילת ואז אלי.
שמעתי מהחייל שבבית-אל: “אני אגיד לך את האמת, חייל אחד עשה טעות. אין מה לעשות, שתבוא מחר בבוקר, פותחים בתשע”. אני: “אבל התור שלה בקונסוליה נקבע למחר בתשע ארבעים וחמש, היא תאחר”, “אין מה לעשות” חתם את הדיון.
אז זהו, אין מה לעשות. האישה חזרה לרמאללה, מחר תשוב לקלנדיה, כשתקבל את האישור תיסע לקונסוליה, אולי שם יהיו יותר גמישים וחרף האיחור ינפיקו לה את הוויזה, – אבל אולי לא.
- רק שאז, כשהאישה יצאה ממתחם המחסום ונעלמה מהעין, ראיתי את החייל, איש המת”ק (שבתמונה) מתהלך במתחם הפנימי חסר מעש.
סגור שם?- כנראה שכן.
אין אף אחד? – תלוי איפה.
אין מה לעשות? – כשלא רוצים אין.
מחסום קלנדיה (עטרות) (ירושלים)
צפה בכל הדיווחים למקום זה-
בסרט: "סיפורו של מחסום"
נטע עפרוני חברת "מחסום ווטש" צלמה במשך שבע שנים 2002-2009 איך הופך מחסום קטן לאחד המחסומים הגדולים והקשים למעבר לכל אלה שירושלים המזרחית היא מרכז חייהם.מחסום קלנדיה / מעבר עטרות (ירושלים)
המחסום נמצא שלושה ק"מ מדרום לרמאללה, מעבר לקו הירוק, בלב אזור של אוכלוסייה פלסטינית. המחסום השתלב ב"עוטף ירושלים", והוא חלק מחומת ההפרדה, אשר חוצצת בין השכונות הצפוניות שסופחו לירושלים ב-1967 (כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה, והכפרים א רם וביר נבאלא, אף הם מצפון לירושלים) לבין העיר ירושלים גופא. לחלק לא מבוטל מתושבי כפר עקב, סמירמיס וקלנדיה יש תעודות זהות ירושלמיות.המחסום הזה כמו רבים אחרי מבתר את החיים כאן: חיים נורמלים וחיים בדיכוי תחת עין בוחנת כל הזמן.
מתחילת 2006 פועל במחסום טרמינל המנוהל על ידי מג"ב, משטרת ישראל וחברות אזרחיות. נכון למאי 2007 אין בודקים הולכי רגל העוברים לכיוון צפון. העוברים לכיוון דרום חייבים לשאת תעודות זהות ירושלמיות, ובעלי תעודת זהות של הרשות הפלסטינית לא יעברו ללא אישור מעבר מיוחד. מתבצע בו מעבר גב אל גב של חולים מהגדה לעזה ולירושלים, ויש בו נציגות של מת"ק עוטף ירושלים.
המעבר במחסום לכיוון ישראל היה עד לאחרונה (2019) קשה ביותר. קצב הבידוק לא התאים למספר הגדול של העוברים במחסום מדי יום. התורים הקורסים, הדוחק הפיסי הקשה, המעבר ההומניטרי שתפקד לעתים קרובות בצורה לא הומניטרית, כל אלה הביא את השרד הביטחון לנסות לשפר את תנאי המעבר על ידי בנייה חדשה.
בפברואר 2019 נחנך המתקן החדש של המחסום. הסורגים וגדרות התיל הוחלפו בשרוולים עשויים קירות של לוחות מתכת מחוררים. הבידוק כעת מבוצע בעמדות מרובות לזיהוי פנים והעברת כרטיס אלקטרוני לאישור המעבר. קצב המעבר השתפר והצפיפות בו בדרך כלל ירדה, אך חוסר כוח אדם ותקלות גורמות לתקופות של לחץ. עבודות הפיתוח וסלילת הכבישים טרם הושלמו, תנועת המכוניות והולכי הרגל מסוכנת, וזוהמה רבה בכל סביבת המחסום.
ב-2020 נבנה גשר ענק להולכי רגל מעל מעבר כלי הרכב שבו מגבלות ניידות קשות (מדרגות תלולות, מסלול ארוך ומפותל). הגישה הרגלית מן התחבורה הציבורית למחסום מכיוון צפון (כיוון רמאללה) אינה ברורה, וקרו מקרים של בני אדם, בעיקר בעלי מוגבלויות, שבטעות הגיעו אל מעבר כלי הרכב ונורו בידי החיילים במחסום.
בקיץ 2021 החלו עבודות לכביש כניסה חדש ומשוקע מקלנדיה שיוביל ישירות לכביש 443 לירושלים ולתל אביב. בד בבד נהרסו מסלולי שדה התעופה הישן עטרות והוכנו תשתיות למסוף אוטובוסים גדול.
(מעודכן לאוקטובר 2021)
https://www.youtube.com/watch?v=kNwIdXd0DLI
Tamar FleishmanJul-21-2026קלנדיה. שיחה בצל החומה
-
