כלכלה פלסטינית הרוסה, מבצע ‘שיפור’ חזות מחנה פליטים שועאפט וביקור בבית נ’, המועמד להריסה בסמוך לכביש הגישה הצפוני לאפרת

המצב הכלכלי בגדה הגיע לשפל חסר תקדים, עד כדי כך שפועלים שכניסתם לעבודה בישראל נחסמה עומדים במחסומים ומבקשים נדבה מהמעטים שעוברים. בכפרים מוציאים שולחנות לרחוב ומוכרים זהב, חפצי בית, ביגוד, תמונות וכד’, כדי לקנות אוכל למשפחות. עשרות חנויות נסגרו, אין רוכלים בחוצות, אין בניה – כלכלה בתהליכי הרס. אין ספק כי הרס הכלכלה הוא חלק מתוכנית אסטרטגית מקיפה של הממשלה לסלק את הפלסטינים מהגדה המערבית – מינימום למובלעות ומקסימום לטרנספר אל מחוץ לגדה. חמש סיבות עיקריות לאסון הכלכלי בגדה:

אובדן מקור ההכנסה המרכזי של עשרות אלפי משפחות – לפני אוקטובר 2023 עבדו בישראל ובהתנחלויות כ־170,000–200,000 פלסטינים מהגדה. השכר בישראל היה גבוה משמעותית מהשכר בגדה – והכלכלה התקדמה. סגירת המחסומים גרמה לכך שמשקי בית רבים איבדו את מקור פרנסתם העיקרי.

עלייה חדה באבטלה  סגירת שוק העבודה הישראלי גרם לעלייה חדה באבטלה.

פגיעה בעסקים המקומיים – עסקים רבים דיווחו על ירידה במכירות, קשיים בהובלת סחורות וסגירה חלקית או מלאה של פעילותם עקב הירידה בביקוש והגבלות התנועה.

ירידה בתוצר הכלכלי – דוחות של גופים בינלאומיים מצביעים על התכווצות חריפה של הכלכלה בגדה. לפי דוח של UNCTAD, בשנת 2024 התכווץ התמ”ג של הגדה בכ־17%, והתמ”ג לנפש ירד בכ־18.8%, בין היתר בשל מניעת הגישה לעבודה בישראל, מגבלות תנועה והפחתת הכנסות הרשות הפלסטינית.

השפעה על הרשות הפלסטינית – הירידה בהכנסות משקי הבית צמצמה את גביית המסים המקומית והעמיקה את המשבר התקציבי של הרשות הפלסטינית, במקביל לעיכובים בהעברת כספי מסים שנגבים בידי ישראל.

מחנה פליטים שועאפט: ב-23.6.26, עיריית ירושלים פתחה ב”מבצע” משלה ותרמה את חלקה למשבר הכלכלי של הפלסטינים. בשכונה שבה אנחנו מבקרות באופן קבוע, הופיעו בוקר אחד דחפורי הריסה ועקרו שלטי חנויות ברחוב הראשי, השחיתו חזיתות לרחוב והרסו דוכנים. קיבלנו על כך דיווח ממכרים, העברנו את המידע לניר חסון (כתב לענייני השטחים בעיתון הארץ), שבירר ופירסם שזהו מבצע עירוני משטרתי. המחנה נסגר שעות רבות לכניסה ויציאה, מהמחסום ועד גבול השכונה הממוקם בבתי הספר של ענאתא. היו המון שוטרים והליקופטר ריחף באוויר.   

הייתה זו עקירה ברוטלית שהותירה את חזיתות החנויות מדממות. במקומות אחדים אף נכנסו לתוך החנויות והרסו מכל הבא ליד. רחוב שלם נראה כאילו עבר פוגרום. שום אזהרה או הסבר לא ניתנו. שמענו כי מחנה פליטים שועאפט אינו המקום היחיד שבו התחולל פוגרום כזה, זה קרה גם בכפר עקב שבוע קודם.

 כשהגענו שבוע לאחר מכן, חנויות רבות בכביש הראשי במחנה עדיין היו סגורות, יש מדרכות הרוסות וחזיתות רבות עקורות שלטים ומושחתות (חלקן הכינו שלטים חדשים). בשיחות עם עוברים ושבים שמענו בעיקר כעס כבוש וייאוש מתמשך. ושוב נוכחנו לדעת שאפשר להרוג גם בלי לשפוך דם.  

המטרה המוצהרת של “שיפור חזות פני מחנות הפליטים” היא לעג לרש. שכונות אלו נמצאות בשטח המוניציפלי של ירושלים אך נכלאו מאחורי חומת ההפרדה מטעמים דמוגרפיים. בשכונות אלו יש רוב של בעלי תעודה כחולה של תושבות ירושלמית והם משלמים ארנונה טבין ותקילין – אך אין שיטור, אין פינוי זבל אפקטיבי, אין כניסה לאמבולנסים, יש מצוקת מים ואין תוכניות בנייה. מה כן יש? הריסות בתים ובתי ספר שהוקמו ללא אישור בנייה, בעוד שהעירייה אינה מעניקה כלל אישורים כאלה. השכונות מוזנחות מכל בחינה, גם חזותית כמובן. הן גם מוכות פשע וחסרות בתי ספר. לאף אחד בעירייה לא אכפת.

אז איך רצו לשפר את החזות? בעוד הריסות של דוכנים ושלטי חנויות ברחוב הראשי? התושבים עצמם לא הבינו למה יש שלטים שלא נהרסו ולמה אחרים שכן. היו ניחושים שהם היו חדשים יותר.  דיברנו עם קבלן פינוי הריסות מטעם העיריה, העובד יותר משבוע יום ולילה, כי שלחו רק דחפור אחד לפינוי. המסקנה: העירייה רצתה בעיקר להראות “מי בעל הבית”. היא הצליחה להראות שבעל הבית הוא מניאק, ומטרתו להקשות על חיי התושבים כדי שיעזבו.

סרטון שיחה עם תושב המחנה בביקורנו:  “העירייה אומרת שלא צריך ככה” – “מה לא צריך להיות?” אנחנו שואלות, “אנחנו לא יודעים…”

ביקור בביתה של נ’ – הגענו לביתה של נ’ חברתנו המקסימה, אלמנה ואם לשבעה ילדים: חמש בנות (אחת נשואה) ושני בנים צעירים. באנו לעודד ולהביע סולידריות עם המשפחה המפוחדת מסכנת הריסת ביתם. הבאנו כדורגל, שוקולדים וסיוע כספי.

בעלה של נ’, שנפטר מסרטן לפני כשנתיים, היה נשוי לשתי נשים. הנשים לא הסתדרו ביניהן והחיים בקרבת מקום היו עבורן סיוט מתמשך. הבעל, שירש חלקת אדמה, בנה עליה בית קטן לנ’ ולילדיה (כמובן ללא היתר בנייה, שכמעט בלתי אפשרי לקבל בגדה, למתנחלים, כמובן, הסיפור שונה לחלוטין). לא בית צמוד קרקע רחב ידיים עם גג אדום, אלא כוך זעיר שבקושי אכלס את המשפחה. כשניסו להרחיב קצת, הגיע צו הריסה ראשון, ואף בוצע. בשלב זה, ארגון תמיכה בריטי/פלסטיני, שגויס בעזרת חברותינו, שיפץ את הבית ללא הרחבתו והפך אותו לראוי למגורים. זמן קצר לאחר מכן הגיע צו הריסה נוסף והפעם לכל הבית כולו. ארגון סנט איב הגיש ערעור הומניטרי לבית המשפט העליון, והוצא צו ביניים שעיכב את ההריסה. אך העתירה ההומניטרית נדחתה בבג”צ, ואיום ההריסה נותר ללא תאריך. צווי הריסה ניתנו גם לכמה בתים נוספים בסביבה.  עתה, שנתיים וחצי אחרי, הרשויות טוענות כי קרבת ביתה של נ’ לתוואי כביש עתידי, שאמור לחבר את הכניסה הצפון־מזרחית של אפרת לכביש 60 (שזכה בינתיים לשם החדש “דרך התנ”ך”), מסכנת את תושבי אפרת. ראש מועצת אפרת אף הצטלם לסרטון שבו הביע את סיפוקו מצווי ההריסה, באומרו כי כך “יימנע כאן עוד 7 באוקטובר”.

אנשים טובים מנסים לסייע, אך נ’ וילדיה אינם ישנים בלילות מפחד שעם שחר יגיעו הדחפורים.  ובינתיים מסביב ממשיכות לקום התנחלויות חדשות לצד ישנות, כולן בלתי חוקיות על פי המשפט הבינלאומי, אך עליהן כמובן לא מוצאים צווי הריסה.

בלי להשוות, גם אנחנו מתעוררות בלילות וחושבות כל ערב מה יקרה  לנ’ וילדיה בבוקר הבא.