תיאסיר, חמרה, יום ד’, 3.8.05, אחה”צ משקיפות: טל ה., גלית ג. דפנה ב. (מדווחת) אורח: איליי (צלם) תקציר: משמרת בנאלית, ללא אירועים מיוחדים, השיגרה המבישה של הצורך לקבל את אישורו של בחור בן 18 להתקרב, לדבר, לעבור, לחיות… וזאת משום שבנקודה זו של ההיסטוריה הכוח הוא בידיו. מעבר מהיר וללא עיכובים, כנראה בגלל נוכחותנו. שני המחסומים, תיאסיר וחמרה, מהווים ניגוד חריף למחסומים המוכרים לנו מסביבות שכם וירושלים: תנועה דלילה ביותר של רכב, וללא הולכי רגל כלל. על רקע הנוף המרשים והשקט הפסטורלי, ועוד יותר על רקע החיילים הנינוחים, חסרי הקסדות וגינוני הצבאיות המוכרים לנו כאמור, בולטת שבעתיים ההתעמרות המובנית: כל רכב המגיע ואמור להיבדק, חייב להמתין – משום סיבה “הגיונית” נראית לעין. הוא עומד ועומד ומתייבש שם, במרחק המקובל של עשרות מטרים מהעמדה, גם אם הוא הרכב היחיד במחסום!!! תיאסיר 14.00 – בהגיענו המתינו שתי מכוניות מכיוון תיאסיר. ארבעה חיילים במחסום. אח”כ יהיו רק שניים. נחמד לראות שהם ללא קסדות.חייל ניגש אלינו ומודיע שאסור לנו לצלם כי זהו שטח צבאי. עמדנו על כך שמותר, ושיברר עם מפקדיו. הוא אמר שבירר ואסור, ואם נצלם הוא יגיש תלונה. אמרנו לו שיגיש. כעבור עוד כמה דקות ניגש קצין ואמר שבסדר, אנחנו יכולים לצלם, אבל שלא נצלם את החיילים. הסכמנו. כל אותו זמן לא בדקו את המכוניות הממתינות. 14.10- שני חיילים ניגשים למכונית הראשונה ומנפנפים לאשה ולחבורת נערים הממתינים לידה לעוף הצידה. בכלל, יש צורת התנהגות קבועה הנדרשת מכל מכונית פלסטינית המגיעה למחסום: המכונית עומדת מרחוק (כ-100 מ’, מאחורי בטונדות) עד שהחייל מנפנף בידו שתתקרב, אז היא מתקרבת עד כ-10 מ’, יורדת לשולי הכורכר, נוסעיה יורדים ממנה ומסתדרים בטור ישר בצידה הרחוק מהכביש. נהג המכונית נדרש לדומם מנוע (כמה מהם שכחו ונשלחו חזרה לדומם), וניגש לחייל עם תעודות הזהות של כל נוסעי המכונית ואישוריהם, מגיש לחייל ועושה 4 צעדים אחורה. (ממש בהילוך אחורי, דבר המאלץ את הפלסטינים לנוע במעין חצי-השתחוות) החייל בודק, מחזיר, ואז עולים הנוסעים בחזרה למכונית ועוברים. הבדיקה לא אורכת זמן רב. משאיות נבדקות זמן רב יותר (נבדקת גם תכולתם). כל העוברים ציינו שוב באוזנינו כמה הרבה הם מחכים בדרך כלל (שעה- שעתיים), וכמה מהר הם עוברים היום, “כי אתם פה”. רבים מודים לנו, וזה מביך. אנחנו מתביישות על כל המעמד המשפיל, והם מודים לנו…רוב העוברים הם מהבקעה לתיאסיר, במוניות, במשאיות פתוחות ובאוטובוסים. האוטובוסים מסיעים עובדי יום מיריחו, והיתר – מהתנחלויות הבקעה. סיפרו שהבוקר, סתם כך, מנע חייל ג’ינג’י ( מפקד בשם ש’ ק’?) מאחד הפועלים, אשר היה לו אישור, לעבור. כל נסיונות השכנוע לא עזרו והפועל חזר הביתה. את הפרנסה הזעומה שלו הוא לא הביא היום.רכב ישראלי מגיע, עוצר במרחק 200 מ’ מהמחסום ויורדים ממנו זוג דתי. החיילים עוזבים את המחסום (בינתיים שתי מכוניות פלסטיניות מחכות מכל כיוון) וניגשים אליהם, מסתחבקים, ומשוחחים בניחותא. מתברר שהגבר שירת כאן והוא הביא את כלתו להראות לה את הפנינה. רומנטיקה במחסום.נוסעי אוטובוס שהגיעו מיריחו, אבל עוצרים בדרך לאסוף נוסעים ממאהלי הבדואים שבדרך, מספרים שלבדואים עושים המון בעיות. לא תמיד יש להם תסריח (אישור מעבר) ואז מורידים זקנים, נשים חולות וכו, ולא נותנים להם להמשיך. היום לא היה אף מקרה של סירוב מעבר (אולי בגלל נוכחותנו?).14.45 – מגיע ג’יפ עם קצינים ובסך הכל יש הרבה חיילים במחסום. שני כלי רכב הבאים מתיאסיר ממתינים כבר 20 דקות ואף אחד לא ניגש אליהם, אנחנו מבקשות מהם לגשת והם אומרים שהם נותנים תדריך לפלוגה חדשה, אבל למרות הסיכון שבדבר (?) הם יבדקו עכשיו.רכב ישראלי מוריד כ-10 פועלים העוברים ברגל אחד-אחד את המחסום לפי סימן של החייל. לכל אחד מהם שק כבד על כתפו, ולחלקם גם תיקים גדולים וניכר בהם שהמעבר הרגלי בעלייה, כ-300 מ’ בחום, ותחת המשא הכבד, קשה עליהם.בניגוד למשמרות הקודמות, החיילים בודקים משני הכיוונים, מבצע מסובך כנראה, לשני חיילים.15.00 – שוב הפסקה בבדיקה. אנחנו ניגשות והחייל העומד עם צלחת מסביר שהוא אוכל עכשיו. שואלות למה השני לא בודק, והתשובה “ההוא (העומד בראש הגבעה מעל המחסום ) מאבטח אותי, ואני מאבטח את זה שאוכל.” ממש שרשרת אנושית… ובינתיים הפלסטינים מתייבשים במכוניותיהם. הצענו שיביאו מהבסיס מישהו שיחליף אותם לזמן האכילה, שהרי אי אפשר לתת לאנשים הנצלים מחום באוטובוסים ובמכוניות לסבול כך. לא ממש הזיז להם.אחד הממתינים לבדיקה מספר שלפני כמה ימים אזקו אותו והוא ישב, אזוק, ליד המחסום עד 12.00 בלילה.ר., ידידנו מהמשמרת הקודמת, מבקש מאיתנו לבדוק את נושא האישורים של אנשים שמתגוררים בתיאסיר אך יש להם אדמות (עם קושאנים) בעברו השני של המחסום והם לא מצליחים להגיע לעבד אותן. ביקשתי ממנו שיעביר לי (טלפונית) שמות של אנשים כאלה וננסה לראות מה ניתן לעשות. חמרה16:30 – תנועת כלי רכב דלילה. מעבר מהיר ואין עיכובים ארוכים.החיילים מנסים להרחיק אותנו מהמחסום אך אנחנו עומדות לידם בכל זאת. את הצלם השארנו מרחוק כדי לא לעצבן את החיילים העוינים (במיוחד ג’ינג’י צרוב שמש אחד). מגיע המג”ד, ירון, אשר היה בפגישה עם חנה וכולו חביבות. מאותו רגע החיילים לא מתנכלים לנו עוד ואנחנו מצליחות להגיע אפילו לצד השני של המחסום. שם מעכבים לבדיקה ג’יפ עם שני זרים – מצרפת ומברזיל וארבעה פלסטינים, אחד מהם בן 77, אבל ללא תעודת זהות (שכח בבית) והאחרים ללא אישור. הם רוצים להגיע לרמאללה. הם מספרים שבחווארה לא נתנו להם לעבור, לכן באו לפה . לזרים מרשים לעבור ואת כל האחרים מחזירים אחורה, לאחר בירורים טלפונים. לפני שהתחלנו לנסות לעזור, הם עלו על הרכב ונסעו בחזרה (כולם, כולל הזרים). בכל מקרה, נראה לי שללא אישורים ותעודת זהות לא היינו מצליחים להעביר אותם.