משמרת בוקר בקהילת אל-פארסייה.
לפני כשבועיים חזר העדר משהות של כמה חודשים באזור מרעה, קרוב לירדן, ועם חזרתו לא הורשה (על ידי הצבא) בעל העדר, א’, לבנות את הדיר מחדש. כמו כן הוחרמו הטרקטור שלו והעגלה בידי הצבא. כך נותר העדר ללא דיר, בנוסף והרועה ללא ציוד חיוני לעבודה. נאמר לו שאם יבנה את הדיר לא יוחזרו לו הטרקטור והעגלה. למרות זאת בנה את הדיר מניילון ישן ועמודים שרכש. העניין נמצא בטיפול משפטי.

הכבשים יצאו למרעה עם הבן הבוגר של המשפחה, ושני מלווים שלנו, ואנחנו נשארנו עם הנשים והילדים.
בוקר שקט, פעיל ונעים. (ימי חמישי, בתי הספר סגורים, יש הלומדים בזום ויש שלא).

שרה שהיתה איתי, קלינאית תקשורת, השקיעה זמן באחד הילדים שמצאה אותו מתקשה בהגייה, והיה מפליא לראות איך הוא מתמסר כולו לטיפול שכלל קריאה של אחד מספרי פינוקי הידועים ומעשה בחמישה בלונים. הייתי המומה. בנוסף טבענו בצבע אצבעות ובפלסטלינה של mini max. לילדים היתה אורה ושמחה.
טיילנו בחוץ וקיווינו שלא תבוא משטרה או צבא לממש את זממם.
בדיוק כשעמדנו לצאת, הגיע ג’יפ צבאי בתוכו 3 גברים לבושים אזרחי. חייכנים. שאלתי אותם שאלות ענו בחיוכים, והמשיכו לכיוון הדיר החדש. כנראה צלמו והקיפו את המאהל הלאה. נראה שזה מעקב אחר הפעולות במקום.

בטיול בוקר ושעשיתי עם שני קטנטנים: בן 3 ואחד 1.5, הצביע בן השלוש לכיוון מזרח ואמר “דידי דידי”, זה האיש הרע שמגיע לשם מהמאחז להציק  ולגרום להם להסתלק מהמקום.
המשך היום והלילה עברו בשקט.

יש משהו בשהות של קבוצת ישראלים מתחלפת במשמרות בפארסיה, 24 שעות ביממה, שמשפיע על תושבי המקום, ומעניין להיות בתוך. הילדים וחלק והמבוגרים שולטים בעברית, מנהלים קשרים קרובים עם המתנדבים. לומדים אחד את השני.  קשה להעריך את ההשפעה תוך כדי הניסוי הלא מתוכנן הזה. משהו חדש צומח שם.

בקהילה אחרת שהיינו, ספר לי אחד הרועים שהמתנחלים מהמאחז הסמוך מציקים להם כל יום. פעם בלילה, בפעם ביום. מסתובבים עם הטרקטורון שלהם. בין הכבשים ובאזור המגורים.
כולם בכל מקום שואלים מתי זה יגמר. כמונו.