ביום חמישי מת מ’ אחד מתושבי הכפר פאריסייה לפתע מהתקף לב באמצע היום בעת ששהה אצל אחיו בטובאס. אבל כבד אפף את  תושבי פאריסייה. הקבורה ושלושת ימי האבל התקיימו בטובאס וכל הגברים, אחיו ובני דודים, שהו שם. ביישוב נותרו רק הנשים והילדים שביקשו מאוד את הנוכחות שלנו במקום בימים הללו.

בשבת הגענו בהרכב חסר בגלל מחלתם של שני מלווים. לעת בוקר היו במקום רק שלוש משפחות שכללו נשים וילדים בלבד. האווירה היתה מדכאת. ניחמנו אותם בשקט מה שאומרים באירוע כזה – אנחנו מצטערים, אללה ירחמו, וישבנו לצד הנשים הבוכיות ובכינו איתן. עם הזמן הפכנו לאט לאט לחלק מהמשפחה והקהילה, גם אם הדברים נגעו בנו ובנפשנו בצורה שונה.

שניים מאיתנו יצאו ללוות את הנער בן ה-14 שיצא לרעות את עדר המשפחה. היינו בשטח עד השעה 12 ואח”כ נסענו ללוות את נ’ מבקעות, שחשש לצאת ממרחב ביתו כשאין לידו מלווים.

המרעה עבר בשקט.

רוב המלווים נסעו בחזרה לביתם,  נותרו רק שתי המלוות של משמרת הלילה.

ב17 חזרו חלק מהגברים לכפר, והתיישבו במעגל וסיפרו וסיפרו ואף בכו אחד לשני על האח שהלך, על הזכרונות המשותפים ועל החיים שהשתנו ברגע.. 

הלכנו לישון בלב כבד.

הלילה עבר בשקט וללא הפרעות בכל הבקעה.