ביר נבאללה, קלנדיה, ענאתה, יום שני, 20.11.2006, אחה”צמשקיפות: יעל י., אילנה ד. (מדווחת)14.00 – 17.00נסענו לביר נבאללה מכביש רמות דרך בית חנינא. המראה של ערי הרפאים שנבנו לפני שלוש שנים, כשעוד הייתה תקווה, קשה לאור היום יותר מאשר בשעות החשיכה, כפי שראינו אותן לפני שבוע. לנוסעים בכביש 443, נדמה מרחוק שהחיים בערים אלה תוססים.החיילים שפגשנו שאלו אותנו מה אנחנו מחפשות שם. “לצפות כיצד הפלשתינאים עוברים כאן”. “הם עוברים כפי שהם אמורים לעבור” הייתה התשובה, אחרי זה אמרו לנו להסתלק מיד. הם טענו שזה ‘שטח צבאי סגור בשל התראות ביטחוניות’ ושאין להם מפקד. התנועה מכיוון רמאללה התקדמה בצורה מתקבלת על הדעת ועל אף התור הארוך זמן ההמתנה לא עלה על 7 דקות. אחרי שחנינו מהצד השני של אי התנועה, הופיע פתאום המפקד. הוא הסביר לנו באופן ידידותי כיצד מתפקד המחסום וביקש מאתנו, למען בטחוננו, שלא להמשיך לכפר קלנדיה. בכפר, בצפייה להחלטת בג”ץ, הוקמה חסימה, הפתוחה רק כמה שעות ביום לתחבורה ולילדי בתי הספר. בכל זאת המשכנו בדרכנו, ליד עוד בתים פסטוראליים שמרביתם נטושים, לקלנדיה. לבסוף הגענו לשער נטוש ונעול מתחת לאזור התעשייה של עטרות. שני ילדים קטנים ששבו מבית הספר הצליחו להידחק דרכו. המבוגר שבהם המדבר עברית, היות והם לומדים בירושלים, הסביר לנו שהשער פתוח במשך כמה שעות בבוקר וכמה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. מכונית הגיעה בכדי לאסוף אותם. החיילים סייעו לנו לעלות לכביש 443 (שמחים להיפטר מאתנו), אך הדבר הביך אותנו והחלטנו שבעתיד לא נחזור על דרך הקיצור הזו לקלנדיה. לא לגמרי היינו בטוחות כיצד להגיע למגרש החנייה של מחסום קלנדיה, עד שהתברר לנו שאין כל בדיקות בדרך וכל אחד יכול לעבור את המחסום בכיוון צפון ולהגיע, ללא כל מניעה, לרמאללה!המחסום היה כמעט ריק מאדם; היה חלון אחד עבור בעלי תעודות זהות כחולות ואחד לכל השאר. בשני החלונות עמדו חיילות גסות רוח למדי. רמקול כיוון את הקהל הלוך וחזור בין חלון מס’ 1 לחלון מס’ 4. אולג לא נראה בשום מקום. מונית לבנה מתחנת מוניות בקריית משה עמדה והמתינה לנוסעים. הנהג גורס כי חייו קשים הרבה יותר מאלה של נהגי המוניות הצהובות.בדרך לג’בע, בצומת שבכניסה לא-ראם, עמד חייל שהנחה אנשים שהובילו רהיטים וגיליונות של פח גלי. התברר שאלה היו כיסאות וספות ישנות ששימשו את הנהגים ב”תחנה” שהקימו בכדי לנוח בין הנסיעות. הנהגים שנתבקשו להרחיק את מוניותיהם ולפרק את הסככה, היו מלאי כעסים על אובדן המקום ששימש אותם בין נסיעות ומקום שבו חיכו לנוסעים.ליד החסימה בדרך למחנה הפליטים בשועפת, דיברנו עם חיילת מג”ב שחשבה שיש מחסומים רק סביב ירושלים ושהוקמו בכדי להפריד בין יהודים לערבים. במקום שהיא באה ממנו (הקריות) ‘ערבים ויהודים מעורבים אלה באלה’. בחסימה הזו מורשים לעבור רק בעלי תעודות זהות כחולות. בכניסה לענאתה היו רק מעט אנשים וכלי רכב ולבד מן הלכלוך והזוהמה, הכל היה רגיל.