מחסם תיאסיר והסביבה

יום סגרירי וקר. האדמה הצהובה המיושבת על ידי פלסטינים הפכה לחום-עמוק, מנוקדת כבר בציצי העשב הראשונים שהחלו לבצבץ. לעומת זאת הירוק העז של ההתנחלויות עומד בשלכת חומה ומשמימה, כך שההבדלים בין אלו לאלו אינם כה בולטים לעין כבקיץ. אבל אין מילימטר ואין שבריר שנייה שבהם עול הכיבוש אינו ניכר ומשקל הדיכוי אינו מורגש. אתם פשוט חשים את זה באוויר.

הפלסטינים, שהכובש גזל מהם את מקורות המים, תלויים לחלוטין במה שאללה ממטיר משמיים, ולאחר הבצורת של השנה שעברה, שהשמידה ושרפה את כל יבוליהם, הם מרבים לציין בשמחה את הגשמים הטובים שירדו לאחרונה.

מרבית הדברים שאציין כאן בדוח קרו יום –יומיים לפני המשמרת, אך בהיותם חמורים וקשים השפעתם על כל תושבי צפון הבקעה קשה.

חומת העפר המפרידה בין הבקעה לגדה ומאלצת את תושביה להשתרך למחסומים הוגבהה לאחרונה, וסלעי ענק הוצבו בה, במיוחד באזור השער הארור הוא שער גוכיה -  השער שלא נפתח. אך הגשמים החזקים, שהפכו לנחלים רבי עוצמה הספיקו לשטוף חלקים ממנה ולפתוח פתחים בחומת הדיכוי (בתמונה).

בשבת צלצלו אלי בני משפחת דראגמה המתגוררים בצומת אל מליח, והיו מודאגים מאוד כי בנם נפצע ונחטף על ידי מתנחלים. ביקרנו במאהל של המשפחה ושמענו את הסיפור במלואו : מתחת להתנחלות משכיות – רעה אחד הבנים, הילאל בן ה-19 , ביחד עם עוד שניים מאחיו את עדר הפרות של אביו, על ההר שבין המאהל בו הוא גר לבין ההתנחלות. שלטונות הכיבוש – הצבא והמתנחלים, הכריזו על ההר הזה, הגובל במתחם המגורים של משפחת דראגמה, כשטח אסור על הפלסטינים.  כשהיה במרחק 400 מ' מההתנחלות הגיע רמי, הרבש"צ של משכיות הידוע לשימצה, עם 2 מתנחלים נוספים ורדפו אחרי האחים. 2 מהם הצליחו לברוח ולהרחיק את העדר, ואילו הילאל נפגע מהרכב בו נהגו הרבש"צ וחבריו ואיבד את הכרתו. הוא נלקח אל ההתנחלות ולמקום הוזמן אמבולנס. הבחור קיבל טיפול רפואי - אינפוזיה של גלוקוז ומים. המשפחה, בראותה את האמבולנס מגיע, נלחצה מאוד והתקשרה אלי. טלפונים שלי למת"ק נענו ב "הוא בסדר. הוא נבהל מהחיילים והתעלף (הבחור כל חייו רואה חיילים !!!)... אבל עכשיו הוא בסדר"... "לא, אף אחד לא פגע בו, הזמנו אמבולנס ישראלי כי אנחנו הומאניים ודואגים לערבים."
וכאילו לא די בכך, כשהתעורר, אזקו אותו ולקחו אותו למחסום תיאסיר לרצות עונש של שעתיים עיכוב, כשהוא אזוק וכאוב, וכל אשמתו שהוא, לדברי המתנחלים התקרב לגדר. בסך הכל 4 שעות קשות עברו עליו בחזקת המתנחלים ושלוחיהם, החיילים. היום הוא מתאושש בבית ויש לו כאבים עזים בחזה וקשיי נשימה. הוא לא ראה רופא כי אין לו כסף וגם לא יגיש תלונה ("בשביל מה ? מה יעשו עם התלונה? כלום. ואחר כך רמי והמתנחלים יענישו אותנו!")

הסיפור הקשה של היום הוא סיפורו של מ', גבר בן 44 מברדלה, שמצא פגז צה"לי שהשאירו שם חיילי צה"ל. בשבוע שעבר היו שם אימונים ותושבי איבזיד הסמוכה לא הצליחו להגיע לעבודה או לבית הספר משום שהירי היה על הדרך.  לאיש 4 ילדים. לדברי מ' הוא מצא את הפגז וניסה לכסות אותו באבנים כדי שהצאן והילדים לא ימצאו אותו. תוך כדי כך התפוצץ הפגז והאיש נהרג. הצבא לקח אותו לבדיקה פתולוגית באבו כביר, תוך הכחשות שהיו שם בכלל אימונים.

כמעט 50% משטח הבקעה הוכרז כשטח אש. רק חלקם הקטן של שטחי אש אל האכן משמש לאימונים צבאיים, ואלה תמיד מתרחשים סמוך למקומות יישוב של פלסטינים, מקומות שהם חיים בהם הרבה מלפני 1967 ועד יעצם היום הזה, למרות שישראל עושה כל מאמץ לגרשם ולהרחיקם לצמיתות.  לא פעם מתרחש הירי ממש מעל לראשי הפלסטינים ומותיר אחריו צלקות בל ימחו בנפשם של הילדים. במקרים אחרים מקבלים יישוב או חמולה הודעה לפנות את האזור ליום-יומיים והם נאלצים לארוז את הצאן, את הילדים, הנשים, החולים והזקנים, ולשבת על הכביש עש שיורשו לחזור. בחום הקיץ הנורא ובקור המקפיא של החורף. בשבוע האחרון, למשל, הצטוו תושבי ראס אל אחמר לעזוב את בתיהם ליום וחצי.

החמור מכל הוא, שהצבא, בתום האימונים, משאיר תחמושת רבה באזור, כולל פגזים וכדורים חיים. לא פעם ילדים ורועים מוצאים את התחמושת ונהרגים או נפצתעים קשה. מ' הראה לי עשרות תמונות של פגזים ומטענים, חגורות כדורים ומה לא, שמצא בשנה האחרונה בשטח. כאשר הוא קורא לצבא שיבואו לקחת לפני שיקרה אסון, הוא נתקל בזלזול. אכן חיי אדם פלסטיני לא שווים בעיני צבא הכיבוש את המאמץ של לנקות את השטח אחריהם.

לדברי מ. נפגעו 4 אנשים השנה מפגזים כאלה. בעיקר ילדים.

במחסומים היה מעבר מהיר יחסית, אולם מחסום מעלה אפרים, שבחודשים האחרונים לא היה מאויש (אם כי יש תמיד חיילים במוצב שצמוד אליו), היה היום ב-14.45, בגשם שוטף ובקור נורא, מאויש בשני חיילים שמצאו שזה הזמן המתאים לרדת על הפלסטינים, ואולי הצטוו לעשות כך.

במחסום תפוח היו שוטרי מג"ב אך לא ראינו שהם עוצרים מכוניות פלסטיניות לבדיקה.