ביקור במאהלים בבקעת הירדן, מחסום חמרה

"תִשרַבּי שַאי?" שואלת בפעם ה-100 שרה בת השבע, דוחפת את ידה הקטנה לתוך ידי ומביטה לי בעיניים. סוג של "תבואי אלינו !" היא מתחננת. חנינו רחוק בגלל שהוואדי לא עביר אחרי הגשמים האחרונים, וטיפסנו אל האוהלים של אום ג'מאל עמוסות בשקיות של בגדים חמים ושמיכות. עדה של ילדים הקיפה אותנו - גם הם נושאים שקיות בגדים. עוד כוס שאי אחת וכל השאי ששתינו עד כה יעלה ויבוא מלפניננו !!

היום יום שמש וכולם בחוץ. פטמה כורעת על הארץ ומכבסת בגדי ילדים ולידה כורעת גיסתה שקפצה לביקור. שתיהן מתנפלות עלינו בנשיקות וחיבוקים. הניילונים לא טובים, אומרת פטמה, אבל שמרו על האוהלים ובאף אחד מהם לא נכנסה טיפת גשם. הן מחייכות חיוך מאושר. "כל הרשות (הפלסטינית) וכל הצלב האדום לא עזרו לנו כמו שאתם עזרתם ! " היא אומרת. "אבל בלילות, קר. למות !!! בבוקר כל האוהל מכוסה קרח. צריך לשבור אותו בפטיש. לא מצליחים להתחמם. שמים עוד ועוד שמיכות , וקר..."

אנחנו קצת מעליבות אותם בסירובנו לשתות שאי, אבל אנחנו ממהרות. קודם ביקרנו אצל מוחמד. אביו קטוע הרגל יושב איתנו ומספר לנו (על 3 כוסות שאי), את ההיסטוריה של המקום. סבו וסב-סבו גרו כאן עוד מאז הטורקים. ואחר כך - האנגלים ואחריהם הירדנים. פה, בדיוק. "מעולם לא זזנו מכאן." המשפחות האחרות כמו כעאבנה הגיעו לכאן מדרום הר חברון. גם הם כאן כבר הרבה הרבה שנים. האדמה שייכת לכנסיה ופעם בשנה הם משלמים לה דמי שכירות.

אנחנו שומעים יריות ואני שואלת אם זה הצבא.  "לא, זה אנחנו , עם הרובים שלנו ועם המטוסים שלנו !!"  הוא עונה וכולם צוחקים. הפעם גם האם יושבת איתנו, אולי בגלל שבביקורנו זה אין איתנו גברים.

לפני כן ביקרנו את משפחתו של מ. בצומת. הם נפגעו קשה מהסערה. אוהל המטבח המדהים של האם עף ומים זרמו בתוך האוהלים. הבת מבעירה אש מזרדים, אך הזרדים רטובים ואינם נדלקים בקלות. מעלים עשן, המון עשן. עד שהאמא לקחה את המנגל החוצה, נשפה באריכות ובעדינות על הזרדים והם נדלקו. הם מספרים שהעגלים הצעירים מתו מהקור והירקות שהם מגדלים (עגבניות, מלפפונים) הכל מת מהקור. מ' עצמו איננו – הוא עובד. מחפש נפלים שהצבא משאירים בשטח באימונים כדי שלא יתפוצץ עוד נער- רועה. הבעיה היא שכאשר הוא מאתר נפל כזה, הצבא אינו מוכן לנטרל אותו. הוא נשאר מוטל בשטח, פצצת זמן מתקתקת.

13.20- לצד הדרך ליד חמאם אל מליח, עומדים איש בגיל העמידה ועמו זקן עיוור (או כמעט עיוור). אנחנו עוצרות ומציעות טרמפ למחסום. אך מסבירות שלא נוכל לקחת אותם מעבר למחסום בגלל שלא נותנים לנו לעבור. הם אומרים שהמוניות הנוסעות בכביש זה באות מלאות בנוסעים מעין אל בידה וקשה להם למצוא בהם מקום פנוי. הם תוהים מי אנחנו. לא שמעו עלינו. במחסום הם יורדים ומתחילים להתקדם על הכביש לעבר החיילים כשהצעיר יותר תומך בזקן העיוור. "ווקף!!" צועק החייל. עצור. "אירג'ע לוורא!" תחזור לאחור. הרי Ordnung Muss Sein (סדר צריך להיות). מדוע עליהם לחזור? כי לא המתינו לתנועת היד של האדון - החייל. עכשיו, שיחכו.

מגיעה מכונית פרטית ולוקחת אותם. גם היא ממתינה כ-10 דקות (יחידה במחסום). אבל כאשר מגיעה תנועת היד המיוחלת סוף-סוף, החיילים לא עושים בעיות ומעבירים אותם אחרי כמה שאלות שיגרתיות (מאיפה ? לאן? למה? איך ?).

עברנו גם במקחול. כמות הבוץ הגדולה מעידה על כמויות הגשמים העצומות שירדו. בכל האוהלים נכנסו מים דרך החרכים, ואח"כ קפאו בתוך האוהל . אצל בורהאן הרס הגשם את הטלוויזיה. נג'יה, אשת יוסף, מספרת ששדות החיטה והשעורה עלו יפה בעקבות הגשמים. אבל הקור, הקור קשה. "אנחנו מתים !!" היא אומרת. מתקבצים קרוב-קרוב ומתכסים בכל מה שיש. בבוקר הכל מכוסה קרח.

במחסום חמרה (בבוקר ב10.30 ואחה"צ ב 15.10) לא היו תורים. כנראה מהעבר היה מהיר.

מחסום מעלה אפרים לא מאויש.
במחסום תפוח לא היו חיילים , אך ברחבת החנייה עמדו 2 מכוניות פלסטיניות שלא היה ברור היכן היו נוסעיהן, ו-2 חיילים עמדו לידן. בטרמפיאדות עמד חייל.