ביקור במאהלים הרוסים בבקעת הירדן, מחסום חמרה

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
תגיות: 
צופות ומדווחות: 
נורית פופר, נירית חביב, דפנה בנאי (מדווחת), אורחת מקואליציית הנשים – רג'אא
14/09/2015
|
בוקר

שילוב פלסטינית מישראל במשמרת היה מעולה, היא אפשרה ליצור שיח מעמיק,קרבה ופתיחות שלנו, שלא מסתייע ברגיל עם הערבית הצולעת שלנו. הנשים שפגשנו נפתחו בפניה וסיפרו לה על חייהן הקשים, על תחושותיהן העמוקות ביותר ועל השקפת עולמן.

 

בפסאיל היינו אצל משפחתו של עלי. ב-10.9 היינו פה והפעם שוב מצאנו את ח'ודיפה בן השנה ורבע קשור בקרסולו לעץ וסגור במתחם מגודר. האם אומרת שהוא קשור כדי שלא יזחל על החול הלוהט. לדעתנו זה גם כדי למנוע ממנו להזיק לעצמו. הוא ילד שובב ובשעה שהיינו שם שיחררו אותו והוא טיפס 3 פעמים על הגדר במתחם בו ישבנו, נכנס לתוך גיגית הכביסה, זחל אל המכונית שלי ונתפס על ידי אחותו כשהוא בדרכו אל הכביש הראשי.. בשעת ביקורנו הגיעה משלחת של משרד הבריאות הפלסטיני, כולל השרה לענייני מיילדות, שהביאה תרופות, בגדים ובעיקר – לול תינוקות עבור ח'ודיפה. גם הם שמעו על כך שהילד נקשר לעץ. לא בטוח שזה יעזור, לנו נראה שח'ודיפה הפעלתן יטפס ויצא גם משם.

הפעם היה גם עלי האב, שסיפר על בנו חולה הסרטן המאושפז בבית חולים בבית לחם. הוא סיפר על הריסת ביתם, על החיילים שלא נתנו זמן להוציא את הדברים מהאוהלים והרסו גם את כל מטלטליה וחפציה של המשפחה. עלי מוכן ללכת לאן שישראל תגיד לו, גם לעיר החדשה. אשתו, לעומת זאת התקוממה בכעס. "זה הבית שלי, פה !! אני לא מוכנה לזוז מכאן ולא אעבור לשום מקום אחר." זו אשתו הראשונה, המבוגרת. אשתו השנייה, הצעירה, היא אמו של ח'ודיפה ונמצאת בהיריון מתקדם. שמענו על בעיות במשפחה שקרעו את הלב אך לא אחזור עליהם מפני צנעת הפרט.

 

ביקרנו גם את משפחת אבו-זייד. בשום מקום לא רואים סימנים של התאוששות, שיקום ההרס, הכל כפי שהיה לפני חודש, כשהרסו.

 

חאלת מקחול - ביקרנו את אשתו של יוסף בשאראת, נאג'יה ואת רימה, אישתו של אשרף בשאראת, בביתן. הגברים היו בג'יפתליק. ושוב –הנשים דיברו בתקיפות ובעצמה שלא הכרתי אצלן עד כה.

 

12.00 - מחסום חמרה (בקעות) 6 חיילים משועממים מעכבים את הפלסטינים מלהגיע למחוז חפצם. לא די בכך שמסלול אחד סגור וצריך לחכות עד שיתפנה המסלול הנגדי, החיילים גם עושים הפסקות בין מכונית אחת לשנייה למשך 2-3 דקות, זמן שמצטבר ומגדיל ומאריך את התור. 8-9 מכוניות ממתינות בחום הצהריים, מעל 42 מעלות. ניגשתי אל החיילים. המפקד מייד ירה את משפט המחץ הקבוע: "אסור לך להיות כאן". גם החיילת היחידה היתה עוינת למדי. חייל אחר לחש "תשארי קצת". החיילים רוצים לדבר (משועממים?!), הם סקרנים לגבי האידיאולוגיה שמביאה אותנו בחום הזה לכאן. אותו חייל אמר: "גם אני מתנגד למחסומים. מה יש לי להיות פה? לא עדיף על שפת הים בתל אביב עם בירה ביד?". כדי להתפנות אלי הם העבירו מהר את כל המכוניות, אבל בעודי צועדת חזרה למכוניתי התחילו שוב לעכב ועד שהגעתי כבר נוצר תור חדש....

 

__._,_.___