זעתרה (צומת תפוח), דומא
מי שחשב לתומו שפעולת הטרור האיומה באכזריותה שארעה בכפר דומא, שבה מתנחלים שרפו למוות משפחה על ביתה תמנע, לפחות בתקופת הזמן הקצרה שחלפה מאז, התנכלויות מצדם כלפי תושבי הכפר - התבדה. המתנחלים אמנם חוששים לפי שעה להיכנס לכפר כנראה מחשש שייתפסו וייחקרו על ידי התושבים, אך מעזים להתעלל מבחוץ באמצעות חסימת שתי הכניסות לכפר. גם החיילים, שליחי הממשל הישראלי שמאפשר למבצעי הפשע הנורא להלך חופשיים, עדיין ממשיכים להתנכל. לפי שעה הם לא נכנסים לתוך הכפר לאור יום, אבל אורבים לתושבים ולמזדמנים בכניסה לכפר ובדרך המובילה אליו.
ניתן לזהות שיטת הכבדה נוספת על חיי היום-יום בכפרים באזור, שצוברת עתה תאוצה - חסימת הכניסות
לכפרים שמאלצת את התושבים להתכנס בכפרים או להתנייד בדרכים חקלאיות עקלקלות.
9:15 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין. הרכב מתחיל לקרטע.
10:00 אנחנו עוצרים בצומת אריאל. במוסך הנמצא במרחק מה הרכב יתוקן וכך יתאפשר לנו, אם כי באיחור ניכר, להמשיך בנסיעה, אם כי נאלץ לצמצם את יעדי המשמרת. ליד הצומת שלט גדול - "המטווח", המכוון מתנחלים למלון הסמוך שבו ניתן לרכוש נשק ותחמושת. פסק הזמן מאפשר לנו לפגוש את ע. המרשים, שמתגלה כמאמן ויועץ לקבוצות נשים פלסטיניות בנושא העצמה נשית, במסגרת "אל בורג' - מען" - המרכז לפיתוח שמושבו ברמאללה. הוא גם מצביע על הישגים: 12 נשים חברות כיום בהנהלת הרשות הפלסטינית, וגם מספר עולה של נשים בראשות המועצות המקומיות. לע, תושב ירושלים המזרחית משפחה בא-סאווייה, והוא מספר על בעיות שהיו לתושבי הכפר עם מתנחלי "נחלים" בתקופת המסיק.
11:00 צומת תפוח. כוחות מוגברים של חיילים וכלי רכב צבאיים. הדרכים פתוחות. התנועה מתנהלת כסדרה.
11:15 דומא. בבית המועצה אנחנו פוגשים את המזכיר ז. שחולק אתנו את עלילות המתנחלים והצבא:
לפני זמן מה המתנחלים מאש קודש חסמו את הכניסות לכפר משני הצדדים. התושבים שצריכים להגיע לשכם נאלצו להשתמש בדרך חקלאית מפותלת. ז. מספר לנו על התנסות אישית שלו בהתעללות חיילים: לפני יומיים הוא נסע יחד עם שלושת אחיו ואביו הקשיש מדומא למראייר. חיילים עצרו את הרכב ודרשו מהם לצאת. ז. מאמין כי רק בזכות נוכחותו של האב הם לא התעללו בהם. (אכן, חזקה עליהם מצוות "והדרת פני זקן"...). ז. נשאל אם הוא היה אי פעם בכלא, וענה בשלילה. "אם הייתי מודה שהייתי, היו אוזקים את ידי, מעמיסים אותי על הרכב שלהם ומי יודע מתי הייתי רואה את משפחתי שנית". הוא אומר. המשפחה לא נכנסה למראייר, כי הכניסה לכפר נחסמה.
איך עבר המסיק בדומא? למודי ניסיון, כל אנשי הכפר יצאו באותו יום, ביחד, למסוק את עצי הזית שלהם הנטועים מצדו השני של הכביש, וכך הגנו על עצמם. חיילים מגיעים מדי פעם לכניסה לכפר לגלות זורקי אבנים, אבל מאז השרפה הם נמנעים מלהיכנס לתוך הכפר. (אולי מחשש מזעם התושבים(?).
רוב השטח של דומא מוגדר כשטח B, מיעוטו כשטח C. כאשר משפחות מתרחבות, אנשים מתחילים לבנות על שטח C, אך מקבלים מכתבי איום בהריסה ונאלצים להפסיק את הבנייה. דומא הרי אינה התנחלות, הגידול הטבעי בה אינו דורש התרחבות...
אל בית המועצה מגיע ר. איש רשות המים הפלסטינית, ראש צוות, אחראי על 13 כפרים שתפקידו לוודא שמערכות השאיבה פועלות כסדרן ולערוך רישום של הצריכה על פי שעוני המים. (שלא כבכפרים אחרים בגדה, המים מגיעים לאזור דומא לא דרך מקורות, אלא ממערכת אספקת מים
של הרשות הפלסטינית הנמצאת ברג'ייב, ליד שכם). ר. משתף אותנו בהתנסות אישית מול הצבא:
לפני זמן מה הגיע ר. במכוניתו לכניסה של דומא. ומצא את עצמו מוקף ע"י ששה חיילים. אחד מהם הפיל אותו, שם אזיקים על ידי ורטייה טבולה בחומר צורב (עינוי חדש) על עיניו. וכל זאת בלא שתושאל, ומבלי שעבר כל עברה. קצין
שהגיע למקום שחרר אותו ואפילו התנצל. ר. איש אמיץ, אמר לו: "החיילים שלך מתנהגים כמו חיות. זה לא טוב למדינה שלך". הקצין הסכים.
אנחנו הולכים לראות את הבית השרוף. הבניין סויד מבחוץ, וגם ציורי הקיר מכמירי הלב דהו בחלקם. ועדיין, המראה קשה מאד, גם למי שראתה אותו כבר מספר פעמים. בבניין השכן, ש"רק" הקומה הראשונה שלו נשרפה כליל באותו לילה, אנחנו רואים את בני המשפחה שניצלה. אב ואם צעירים וילדם הקטן מביטים בנו מן המרפסת שבקומה השנייה, שלא ניזוקה. הם שואלים לשלום אחמד, הילד כבן גילו של בנם, ששרד מכל משפחתו ומאושפז מאז השרפה בבית החולים תל השומר. הם שמחים לשמוע מפינו שמצבו משתפר לאט, ושהוא מקבל טיפול מסור.
ההורים חייכניים ומסבירי פנים, הילד עושה לנו קולות ופרצופים מצחיקים. החיים נמשכים בקומה השנייה של הבית, זו ששרדה את השרפה.
12:45בדרך חזרה. בצומת תפוח תוספת צבא בהשוואה לבוקר. בכניסה לעקרבא מחסום ערימות אבנים וחול. בלילה הקודם, הגיע תושב הכפר ברכבו, מפאת החשכה לא ראה את החסימה, והתנגש בה. רכבו התהפך, והוא פונה לבית החולים.
13:00 חזרה לראש העין.