בית איבא

 מיד עם הגיענו הבחנו ב"שיפורים" שצה"ל הבטיח לבצע במחסומים: בעל המחצבה מתיז סילוני מים מצינור גומי על האבק הלבן המיתמר בדרך כלל מכל עבר. במקום אבק קיבלנו הפעם שלוליות ובוץ, אכן שינוי מרענן. הבעיה שהעסיקה אותנו רוב המשמרת הייתה עניינם של הסטודנטים ובזה יתרכז ד"וח זה. להבנתנו, סטודנטים רשאים להיכנס לשכם בימי שבת בלבד, ולצאת משכם בימי רביעי בלבד, זאת, לדברי החיילים, "החלטת מח"ט ואין מה לעשות". מה לעשות שהאוניברסיטה אינה מתאמת את לוח הבחינות עם מח"טי צה"ל והיום, יום חמישי, היו בחינות בכל המקצועות.בצד הכניסה לשכם, בשורת המעוכבים, עשרות סטודנטים הממתינים מהשעה 8 בבוקר להגיע לבחינות, תעודותיהם בבדיקה. הם יקבלו אותן חזרה בסביבות השעה 15:00 ויישלחו לביתם כלעומת שבאו.מהצד הנגדי, אלו שחזו את הנולד (כ- 25 במספר) ונשארו בשכם כדי להבחן ומבקשים כעת לחזור לבתיהם בכפרים, בטול-כרם, בקלקיליה וכו' גם הם מסורבים לעבור במחסום: "רק ביום רביעי", שיחזרו לשכם". אנו מטלפנות שוב ושוב ושוב למוקד, למנהל, לדובר צה"ל, לעיתונאי גרמני זר, לח"כ רומן ברונפמן ולבסוף לכרמלה מנשה מקול ישראל. כולם מבררים ומבררים, במוקד מבהירים שיש דיון ב"דרגים הגבוהים ביותר", דנים ודנים ארבע שעות! ולבסוף הפלא ופלא, כל הסטודנטים שגרים בקרבת מקום (הרוב המכריע) משוחרים לבתיהם. כהרף עין כולם מסתלקים ונשארים 7 סטודנטים הגרים רחוק (ביניהם אחד הגר בג'נין, אמו חולת לב והוא ממהר הביתה כדי לסעוד אותה). אחד הקצינים מודיע שאלו "בחיים לא יעברו" והם חוזרים לשכם. מאוחר יותר נאמר לעיתונאי הגרמני מדובר צה"ל שגם הגרים רחוק יורשו לשוב לביתם למחרת ואנו ננסה לודא שאכן כך הדבר.למחרת צלצלתי לדובר צה"ל לוודא שאכן יותר להם לחזור לבתיהם. לאחר שעתיים של "דיונים בדרגים הכי גבוהים" הוחלט שלא , "אולי אחר כך תשתנה ההחלטה, אי אפשר לדעת אף פעם", זאת ע"פ דובר צה"ל. לשאלתי איך הם ידעו אם ההחלטה השתנתה איש לא נתן כמובן את הדעת, "שינסו שוב (8 שעות במחסום) ויראו אם הם עוברים או מעוכבים וחוזר חלילה... העיתונאי הגרמני,בכעס רב כי שיקרו לו, ביקש לראיין את אחד הסטודנטים ואנו מסרנו לו את מספר הטלפון שלו. בעייה נוספת היא שורת המעוכבים במחסום, עשרות אנשים בדרכם לעבודה (כולל מורים ומנהל בית ספר), הביתה, לטיפולים רפואיים. חולים השבים מטיפולים, תעודתם נלקחת מהם והם ממתינים שעות על גבי שעות לעתים למעלה מ-8) מבלי שאיש ייתן עליהם את הדעת, ללא מים ואוכל, ללא לבוש חם כאשר מזג האויר משתנה (הם יצאו בבוקר מהבית), ללא שירותים, בתוך אבק המחצבה המיתמר עם כל רכב העובר במחסום. כשהם פונים אלינו בשאלה "למה?" אנו "מתבדחות" איתם שצרותיהם יסתיימו כאשר יזדקנו ויגיעו לגיל 35. לאחדים נמאס והם מסתלקים. כאשר יחולקו לבסוף התעודות תתגלה היעדרותם, ומי יודע מה מצפה להם בהמשך. איך יתכן שלוקח 8 שעות לבדוק מספר תעודת זהות אחת, ואיך יתכן שכולם משוחררים בבת אחת ? רופא צעיר שעוכב לפני שבוע במשך 6 שעות אמר לי בטלפון שעכשיו הוא ישן בבית החולים בשכם והוא ייסע לביתו רק לאחר שיהיה שלום! ולבסוף, שינוי כלשהו במחסום, חלק מהחיילים הוחלפו, ובעיקר בלט בהעדרו הסמל אהרון שבמשך שבועות פיקד על המחסום בשיטת לא רואה , לא שומע, לא מדבר אתכם מטוב ועד רע (וגם, אין צורך להדגיש, עם הפלשתינאים). (בשבוע שעבר העברנו בגינו תלונות על התנהלות בוטה ופוגעת גם לח"כ רן כהן, שהבטיח לטפל, וגם ללשכת דוברת צה"ל ). בהעדרו החיילים היו רגועים ואדיבים (הופתענו), מוכנים להקשיב (בלט במיוחד הקצין נדב), ואחד מהם אפילו אמר ש"נוכחותנו במחסום רצויה ותורמת להפוך אותו ליותר אנושי". ועופר כמובן, שעוזר ככל שהוא יכול, ואומר מתי ידיו כבולות. ואף על פי כן, המחסום הוא רע, רע, רע, אם הוא לא היה קיים אי אפשר היה להמציא אותו!