אבו-דיס, ואדי נאר, יום רביעי 04.05.2005 בוקר משקיפות: רחל מר., נאוה אל. (מדווחת) אבו-דיס: שקטואדי נאר: שקט אבו דיס השארנו את המכונית ליד חסימת העפר שמול ה"אין פישפש" ועברנו לצד השני של החומה, דרך המנזר. גם כאן לא הייתה כמעט תנועה. בדרך כלל אנו נוסעות לואדי-נאר במכוניתנו, דרך מעלה אדומים, הפעם החלטנו להיענות להצעתו של נהג מונית ולנסוע אתו. הוא דרש 40 ש"ח לכיוון אחד וירד ל-30 ש"ח לאחר שהודענו שזה לא "ספיישל". מחיר מופקע לכל הדעות, כי הוא כל הזמן העלה והוריד נוסעים, אך החלטנו לתרום לכלכלה הפלסטינית הדועכת. בדרך עצר הנהג ל"חגיגת עניים" ומילא את מיכל הדלק ב-20 ש"ח מתוך ה-30 שהבטחנו לו, ממש צובט לב. ואנחנו בקלות כזו ניגשות לתחנת הדלק ואומרות "מלא". ואדי נאר שקט, יעיל, אנשי מג"ב שלא הכרנו, אך הם טוענים שהם שם כבר 4 חודשים. כנראה תפסנו את סוף משמרת הלילה כיון שהגענו יותר מוקדם.. אבו דיס חזרנו במונית פלסטינית שונה – הנהג לא דרש כסף אך נתנו לו 30 ש"ח, שיהיה גם לו יום טוב. הוא לא העז להעלות אותנו עד לחומה, פחד שיתקע למעלה כשמג"ב יבצעו את החסימה היומית שלהם. רחל ואני הרגשנו סיפוק על שלא נסענו עם המכונית שלנו. חשנו געגועים למגע אמיתי עם האנשים והנשים הפלסטינים. בדרך נגשה אלינו אישה כבת 30, לבושה יפה. היא אלמנה עם שני ילדים קטנים. יש לה תעודת זהות כחולה אך, מאחר ובית הוריה שוכן בסמטה שבצד הלא נכון של החומה, הפסיקה לקבל תשלומי ביטוח לאומי. כדי לא להפסיד את הכסף נאלצה לשכור דירה בירושלים ולהוציא על כך מאות ש"ח בחודש.התקרבנו לחומה, חבורת גברים עקפה אותנו באומרם שלום. אחד הגברים הגיש לי גבעול בודד ועליו תפרחת נהדרת בצבע סגול-ורדרד, לוע הארי כמדומני. בבית שמתי את הפרח בכוס עם מים. עד היום, שבוע אח"כ, הפרח עדיין פורח באומץ ומפיץ ריחו. "פרח השלום" אני קוראת לו בליבי.