אבו-דיס, יום חמישי 5.5.05 אחה"צ משקיפות: דבורה ג., דרורה פ. (מדווחת) 17:40 - 15:00 עלינו למלון כליף. ג'יפ עמד בחוץ וראינו חילים בתוך המלון. לא פגשנו הולכי רגל והכל נראה שומם ועצוב. פנינו לכוון ההתנחלות על-מנת להשקיף על המקום ולהסתובב עם הרכב והנה באה בעקבותינו אשה עם ילד. היא באה אתו מהרופא . עוד אנחנו עומדים להציע לה הסעה והנה הגיעה מכונית (של גיסה} שלקח אותה לביתה. הוא הזמין אותנו לביתו ונענינו. העדויות והסיפור הם כפי שסיפר לנו המארח ומה שראינו במו עינינו:לפני הקמתה של החומה הסמוכה שכנה במקום משפחת סורחי המורחבת אשר השתייכה מוניציפלית לג'בל מוכבר , ותושביה כולם היו והנם תושבים ישראליים. באה החומה וחתכה באחת את המשפחה. בצד הישראלי נשארו 17 משפחות והיתר מעבר לחומה. החשמל והמים נותקו והתושבים התחברו אליהם באופן פרטיזני. בתי-הספר והגנים הינם מעבר לחומה וכדי להגיע למקומות חלופיים הדרך מאד ארוכה. המארח פתר זאת ברישום בנותיו לגנים פרטיים. אין מרפאות ואין תחבורה ציבורית. התושבים ממשיכים לשלם ארנונה אך המצב בלתי ייאמן ובלתי נסבל. מה שעצוב היה שכאילו האיש מוותר על הכל "רק תנו לנו מגרש ראוי שבו הילדים יוכלו לשחק בשעות הפנאי". התושבים התארגנו כועד ויש להם יו"ר אשר פועל בענינם ..הוא ציין את עזרתו הרבה של הרב אקרמן מארגון הרבנים לזכויות אדם והאגודה לזכויות אדם. בינתיים אין תוצאות .. קישרתי את מר סורחי עם מר פפה אללו, נציג יחד במועצת העיר. , ואולי יעלה בידו משהו.בדרכנו לסאווחרה נסענו דרך כביש האפרטהייד שנסלל לכוון קידר. פעם ראשונה שראינו רכב פרטי עם מספר לבן ומשאית אשר באו מולנו בכביש זה. כשהיינו יותר ממחצית הדרך למחסום הראשי ראינו לפנינו מחסום גדול (שני עמודים קבועים עם מוט שחוסם את הנסיעה}. המוט היה נעול במנעול ושרשרת ולא ניתן היה להזיזו. לא ברור איך הגיעו המכוניות ומאין ומי סגר את המחסום הזה לפני שבאנו.פנינו אחורה וכיוון שדבורה הרגישה רע חזרנו העירה.