אבו-דיס, ואדי נאר, יום רביעי 25.05.2005בוקר משקיפות: רחל מר., דרורה פר., נאוה אל. (מדווחת)אורחת: ג'סיקה, תיירת אבו-דיס: שקט ואדי נאר: שקטאבו-דיסאני נחשפת לנחש-חומת הבטון. היא מזדחלת מאופק עד אופק אבל שלא כמו במדבר, יש תחושה קשה, חסרת מרחב, הנחש הזה הוא יציר האדם, הוא בריאה עצמאית, ודווקא לו אנחנו לא מסוגלים לקרוא בשם. אבל למוסקוביץ' אנחנו מסוגלים לקרוא בשם, האיש הציוני הזה שגר במיאמי ותורם מיליוני דולרים כול חודש (!!!) עשה קניות נדל"ן מרשימות לאורך תוואי הגדר. באופן מפתיע- התוואי טווה את קוריו לטובתו של המיליונר המפוקפק. איש לא מנסה להסתיר את המניפולציות, את תזוזת הגדר, אנחנו לא חייבים הסברים לאף אחד, אין ריבון מלבדנו, ומוסקוביץ'.. אין אחר מלבדו.בתי התנחלות "קדמת ציון", עם דגל ישראל, מנקדים את הנוף, מתגרים ומתריסים. שומרים מוצבים על הגגות, כתובת מודבקת על חלון "זה הקטן - מקדש מעט- גדול יהיה". (ואמרו אמן). מהצד השני, בצפיפות גדולה, בתים שאין להם לאן להתפתח, בצד הזה ישנן מעט משפחות; קרועות משכנים, בתים ספוגי אבק, ימים של בנייה.כששאלו את הערבי שמוסקוביץ' קנה לידו את הבית מה הוא חושב על כול זה, הוא ענה "מה אני יכול לעשות, זה השכן החדש שלי". הכנעה? ציניות? הישרדות.בדרך לתחנת הדלק אנחנו רואות התגנבות יחידים במיטבה. דרך החומה וקוביות הבטון שסוגרות את הסדקים יש מקום לילדים לעבור לבית הספר, לפעמים גם נערים וגברים מנסים לעבור ומשם במהירות חתולית אל הצד השני, השתחלות דרך גדר פרוצה והיעלמות. שניים הצליחו, מג"בניקים עם כלב מפחיד ומרייר מאחורינו, איזה מזל שלא ראו.. אימא צופה דרך הסדק על הבן ההולך לבית הספר, עד לאן שהעין מגעת, עד לאן שאפשר.אנחנו עולות למנזר, לראות את הפישפָּש דרכו. עליבות גדולה מזו חשבתי שלא אראה, נשים כבדות גוף נאבקות בטיפוס על החומה ומעבר לצידה השני. התנועה מטפטפת ללא הפרעה..[חוץ מחומת ביטון עצומת מימדים ונטולת פרופורציות, כמובן.] מהעבר השני- ג'יפ עם חיילים, הם בודקים את היוצאים- קוראים להם ע"י צפירה מהרכב. אין פנייה, אין נימוס - מזל שאין להם משרוקיות. סוואחרה, ואדי נאר מהמחצבה ניתן לראות את הבנייה המאסיבית של החומה ואת הניסיון הפתטי לצבוע אותה ולהפוך אותה לאסטטית. משם לאל-עזריה, דרך שבטי הג'הלין, ליד התנחלות קדר ולמחסום של ואדי-נאר. שם אני רואה את חניית הרכבם של הפלשתינאים - תשעה חמורים קשורים במרחקים שונים אילו מאילו, מהם שישה חמורים לבנים. פלא שהמשיח לא מגיע עם כזאת אינפלציה בתחום. במחסום אנחנו נכנסות למכולת לקנות משהו, לא חשוב מה. (איכשהו כל דבר עולה רק 2 ₪ ). במחסום נאוה מצביעה על א., איש המת"ק, הוא לא מדבר איתנו, גם כשנאוה אומרות לו פעמיים שלום. זה בסדר, אולי הוא מצוברח, היא לא נפגעת. מספרת איך למד לבד לדבר ערבית ועכשיו הוא מדבר שוטף. מרכב מג"ב יורד א., הוא נראה מרוצה מעצמו, שואל אותנו איך החיילים במחסום. כיוון שאין כמעט תנועה והכול רגוע אין מה להגיד, הכיבוש כרגיל, תודה. כעבור רגע מגיע מח"ט עציון, הוא ניגש ישירות אלינו, לוחץ ידיים. מחויך, קשוב באופן חלקי, אך לא מחייב, מדבר על פנייה שלנו לגבי מתן מעבר לרכבים ללא היתר. הוא מטפל בזה עכשיו, זה יקרה רק אחרי סיום בניית "עוטף ירושלים" ולזה יש תמיד תקציב כך שלא תהיה בעיה. ממש מרגיע. הם פותחים ציר ממש לידנו. הנהג שלו והחפ"ק שלו ניגשים אלינו כדי לדבר על המצב, על המוסר היהודי, על מה שאנחנו גורמות לחיילים להרגיש.. הבחור חבוש כיפה, אנחנו מדברים את שפת המוסר היהודי, זאת התפלמסות שאין לו דרך להתמודד איתה, הוא מחייך בנועם. לא תוקפני אבל לא לגמרי שומע. הם נאספים לג'יפ ונוסעים. כמה אנשים ושמות חדשים שיש לזכור.נהג מונית שצריך להגיע למעבר הגבול של ירדן דרך יריחו, נעצר במחסום עם 4 נוסעים. הוא מרוגז, יש לו רק 30 דקות כדי להגיע למעבר לפני שזה ייסגר. הוא עשה טעות, היה צריך לצאת הרבה יותר מוקדם, הוא הרי פלשתינאי, שלא ייתמם.. שיחשוב תמיד קדימה. נאוה מנסה לזרז את הזנת הנתונים, משחררים אותם תוך 5 דקות. מת"ק אבו-דיס משם נוסעים דרך כבישי האפרטהייד למת"ק אבו דיס. ליד הש"ג יש קרוסלה שנשלטת ע"י כפתור חשמלי, פלשתינאי מנסה לסובב אותה, ללא הועיל. אני יוצאת מהרכב ומבקשת את החייל בש"ג לפתוח. הוא לא יודע איך. זה לא קשור אליו, אין לו תקשורת עם החיילים בתוך המשרדים של המת"ק. אני נעמדת ליד הגדר וצועקת שיפתחו לו. יש פלשתינאים בסככה והם מתבוננים בי, כך גם החיילים, מתוך החלונות המסורגים. אני צועקת שוב. מישהו מזדקף במשרד, מתמתח, לוקח באיטיות את הנשק, מצליב ויוצא החוצה. אני חוזרת לש"ג. החייל עולה מהצד השני אל מגדל השמירה, לוחץ על הכפתור, הקרוסלה זזה, קליק אחד: האיש בפנים, החייל יורד. אני צועקת תודה, אח"כ מרגישה מטופש. למה "תודה" למה? הפלשתינאי מהנהן לי, אני חוזרת למכונית. נוסעות חזרה דרך מעלה אדומים הביתה.