דרום הר חברון

דרום הר חברון וחברון, יום שלישי 7.6.05, בוקר צופות : מירה ב', מיכל צ' (מדווחות ביחד) יצאנו ב06:45 חזרנו ב-11:45 תקציר – סיפור תקיפתנו על ידי המתנחלים ברובע היהודי. בדרך לקריית ארבע בדרכנו לחברון עברנו את : מחסום סנסנה – ., דורה אל פאוור – צומת הכבשים. לא נראה שום דבר חריג. מעט תנועה ומעט הולכי רגל, אך תלוליות העפר חדשות וגבוהות יותר. ליד סמוע הרבה תלמידים שהולכים דרך ארוכה לבית הספר ברגל, לאורך כביש 60 , כביש האפרטהיד. הגענו לקריית ארבע ועברנו את השער ללא בעיות מיוחדות בדרכנו לרובע היהודי בחברון. כרגיל, המראה של הרחובות הנטושים מזעזע. א' החנה את הרכב בחניה של מערת המכפלה ואנחנו המשכנו ברגל לכיוון הרובע היהודי דרך רחוב השוהדא. ראינו את בית משפחת שראבתי והחיילים ששומרים שם הסבירו לנו את נוכחותם ליד הבית במילים הבאות: "משפחת שרבאתי עושה בעיות ואנחנו שומרים על המתיישבים". שוב ראינו שלטים המכריזים, קבל עם ועדה, שמשרד השיכון הוא זה שבנה את הרובע היהודי בחברון. ככלל כל המחסומים בחברון היו מאוישים והחיילים קיבלו את פנינו בטבעיות ונתנו לנו להבין שהם עושים את עבודתם מחוסר ברירה. כשהגענו לפתח הבסיס ראינו את פטרול הסיור הרגלי של החיילים המסתובב סביב הרובע. במחסום הקסבה עמדנו קצת ודיברנו עם הפלסטינים . זקן מקומי אחד אמר באנגלית רצוצה שחמש שנים החנות שהיתה לו סגורה והוא לא מבין למה, בן אדם חי 60- 70 שנה ועכשיו איננו יכול אפילו לנסוע לירושלים – צריך אישורים, יש מחסומים, ובשביל מה כל זה? הוא הציע לנו לבוא לחנותו לשתות תה או קפה. איש אחר התקרב ולפי דברי בן שיחנו הוא בן 84 ואמר שמשפחתו אלפי שנים בחברון וניסה להבין מי אנחנו. הסברנו לו וסיכמנו שלכולנו אותו האלוהים.חזרנו לרחוב השוהדא לכיוון תל רומיידה וחיכינו ליד המחסום לא' הנהג שלנו שיבוא על מנת לנסוע לכיוון תל רומיידה. פתאום הגיע אמבולנס משום מקום ובו שני אנשים. דרך חלון האמבולנס הם שאלו אותנו למעשינו שם. ענינו שאנו נשות מחסום ווטש. בתגובה הם התחילו לצעוק: "מה אתן עושות פה! מה אתן עושות בעיר שלנו!" והחלו לטלפן לכל מיני מקומות. מהשיחות הבנו שהם ינסו לעצור אותנו בהמשך דרכנו. בינתיים הגיע א', אולם באותו זמן הגיעו גם רכבים נוספים של מתנחלים, וחסמו את הרכב של א', כאשר האמבולנס נעמד לרוחב הכביש. נכנסנו לטרנזיט, והצלחנו לפרוץ דרך בין הרכבים החוסמים, ולהתקדם הלאה לכיוון תל רומיידה. עברנו את עמדת החיילים של בית הדסה שהייתה מאוישת ב-3 חיילים, והתקדמנו כעשרה מטר לכוון צומת תרפט–מחסום תל רומיידה. אולם אז א' שם לב במראה שחיל מאחורנית מסמן לו לחזור. א' חזר בהילוך אחורי והחייל אמר לנו שאין לנו רשות להתקדם, בהוראת המ"פ. ביקשנו לראות צו איסור שהייה לאזרחים בשטח צבאי סגור. החייל נבוך, ואז הדברים החלו להתגלגל במהירות:פתאום מצאנו את עצמנו מכותרות על ידי כעשרה מתנחלים, כולם דתיים, שהחלו לחרף ולגדף: "בוגדות, שרמוטה, אתן לא יודעות עם מי הסתבכתן, בגללכן אנשים נהרגים, אתן הנשים שעושות צרות לחיילים, למה את לא עונה לי?. את אוהבת לדבר רק עם ערבים?, לא חראם על הילדים שלכן,? ועוד כהנה וכהנה. הם צילמו אותנו מכל עבר. החיילים במחסום היו קרובים מאד, ראו הכול אך לא עשו דבר, לא התערבו, ולא ניסו לגרש את המתנחלים שהתקהלו סביבנו. בעודנו חוככים בדעתנו האם להתעקש ולהמשיך לתל רומיידה או לוותר, שפכו עלינו המתנחלים בקבוקי מים מעורבים בגרגרי סוכר שעוד לא נמסו. א' החל לנסוע אחורנית, ואז מישהו מתוך הכניסה לבית השישה החל "להשקות" אותנו מתוך צינור מים (כנראה צינור לכיבוי שריפות). קילוח המים היה בעוצמה אדירה. השוק היה כל כך גדול עד שמיכל לא הצליחה לסגור את החלון לפני שעברנו מקלחת הגונה (לשטיפת הסוכר), ואוזנה נפגעה קמעא. נסענו למשטרת חברון להגיש תלונה. השוטרים קבלו אותנו באדיבות רבה, ורשמו את תלונתנו בפירוט רב. מירה נסעה עם אחד החוקרים לזירת האירוע. החוקר צילם את הכניסה השטופה במים, אולם סירב להיכנס עם מירה לתוך הבניין על מנת לזהות את המתנחלים התוקפים. הוא טען שיש להם שיטות חלופיות. בדיעבד התברר ששיטות אלו מסתכמות בזיהוי תמונות, שבוודאי אינו שווה ערך לזיהוי בזמן אמת. שוטר חמוש שהסתובב לפני הבית אמר שמזלנו שלא שפכו עלינו שמן או מים רותחים. השוטרים הודו שעליהם כבר זרקו לא פעם ביצים סרוחות. השוטר החמוש אמר שהמתנחלים משכונת אברהם אבינו מגרשים אותו משכונתם בטענה שנוכחותו מעכירה את האווירה (ומדוע באמת שלא יעשו זאת – יעזבו כולם, השוטרים והחיילים וישאירו את כל ה"אווירה" למטורפים).מיכל בקשה ליווי של המשטרה לצורך היציאה מחברון (דרך קריית ארבע). הליווי התברר כחיוני ביותר מאחר והמתנחלים התוקפים כבר הודיעו לשומר של קריית ארבע שלא יאפשר לנו לחצות (זוהי דרך היציאה החוקית היחידה לאזרחים ישראלים). השומר ניסה להתעמת עם השוטר וטען שעליו לבדוק האם א' איננו עבריין או מבריח סמים. אולם השוטר היה ישיר מאד והורה לו לאפשר מעבר לכל אזרח ישראלי. לסיכום: פעם ראשונה שאנו חוות אלימות ישירה. מה לומר – מפחיד ביותר. בעיקר הטירוף של המתנחלת שדחקה את ראשה לחלון המכונית בצד של א'. מתסכל ביותר לראות את אזלת ידם של כוחות הביטחון: במקום לאכוף סדר על הפורעים הם מעדיפים לסלקנו. במקום לנסות ולזהות את הפורעים בזמן אמת הם מעדיפים לזהות על פי תמונות.חבל שלא הייתה לנו מצלמה (אולי מזל, כי בוודאי לא היינו מצליחים לצאת עם מצלמה שלמה).