א-ראם וקלנדיה - יום ג', 14.6.2005 אחה"צ משקיפות: נורה א. איריס ב. (מדווחת) אורחות: יעל נ. רות א. יום מתוח במחסום קלנדיה. בצומת, הכאוס הרגיל של התנועה הכבדה ובמחסום עצמו חיילים רבים. הנושא העיקרי בו עסקנו רוב המשמרת הוא ההצקות האלימות כלפי הרוכלים והרס דוכניהם ומרכולתם. 15:40 אר-ראם: אנו מגיעות למחסום ורואות מעוכב אחד. מעוכב זה, כמו ארבעת המעוכבים שיגיעו מאוחר יותר בעוד אחת מאותן בדיקות רנדומאליות הנערכות במחסום בחודשים האחרונים (דרום-צפון), עומד בשטח שבין המחסום לצריף של החיילים, בעצם מצפון למחסום עצמו. אין לנו גישה אל המעוכבים ומן הסתם, המיקום שלהם הוא כזה כדי למנוע בעדנו ליצור איתם איזשהו קשר. אחד המעוכבים מוזמן לחתום על הטופס הידוע והמפקד שואל אותו: "מה יש לך להגיד על זה שתפסו אותך בישראל?" והתשובה: "זה החיים. מה לעשות?..". מכיוון שאין באפשרותנו ליצור שום מגע עם המעוכבים אנו מחליטות להמשיך לקלנדיה. בדרכנו אל קלנדיה אנו מבחינות בשלושה חיילים "ציידים" מסתובבים בצומת שמצפון למחסום אר-ראם באדנות. כאן לא מחפשים "מבוקשים", אלא את אלה אשר פרנסתם גם כך בדוחק נוראי וכל עוונם הוא רצונם להביא למשפחותיהם לחם. במונית אנו משוחחות עם גבר עובד אונרא שמקום עבודתנו מחנה פליטים שועפט. הוא שואל אותנו למטרותינו כארגון ומציין שהנוכחות שלנו במחסום עוזרת. הרבה פעמים החיילים מתנהגים אחרת כאשר רואים אתכן, הוא מציין. השיחה הנעימה הזו היא מעין הקדמה למה שקורה אחר כך במחסום.. 16:10 קלנדיה: אנו שמות לב שישנם מעט מאד רוכלים בצומת ומניחות כי ההצקות והאלימות הבלתי פוסקת עושות את שלהן. ואכן, בעל דוכן שאנו מכירות מספר כי חיילים הפכו את דוכן החומוס שלו והיכו אותו בקת הרובה. הסיפורים חוזרים על עצמם מעוד מספר רוכלים. ובשעה 17:20 אנו מתוודעות לח. אשר בא לקחת את תעודת הזהות שלו מחיילי המחסום. לשאלתנו הוא עונה כי בערך בשעה 11:00 הגיעו חייל וקצין הפכו לו את הדוכן (בייגלה) ופגעו בתבנית עליה מונחת הסחורה. בנוסף, הם היכו אותו בקת רובה (חבורה "נאה" מתנוססת על רקתו) והחרימו את תעודת הזהות שלו. בוא לקחת אותה אחרי הצהרים, הם אמרו לו. מעשה שבשגרה. חברו, עוד בעל דוכן המוכר חומוס גם הוא סבל מנחת זרועם. אין יום שאין מכות, אין יום שלא שופכים, זורקים, פוגעים בסחורה ובדוכן. וכמה כסף אתן חושבות שאני עושה, הוא שואל, אולי חמישים שקל ביום. אנו מחליטות להתקשר אל אמיר מג"ד החטיבה שאת מספר הטלפון שלו פרסמה השבוע תמר פ.. אמיר בישיבה. אנו ממשיכות הלאה, מתקשרות אל המספר השני, זה של מצ"ח. עונה בחור בשם אדר (או הדר) שמקשיב בעניין לסיפור ומבקש לדעת כמה שיותר פרטים על האירוע כך שיוכל לכתוב תלונה ולחקור. זו אולי הפעם הראשונה שאני נתקלת באיזשהו סוג של עניין בקורה – מין תחושה שאכן אדר באמת מעוניין לטפל במקרים האלה. מכיוון שהתקשורת טובה אני מספרת לא רק על המקרה הספציפי של ח' אלא על עוד מקרים ועל כך שהאלימות הזו נמשכת כבר חודשים ספורים. אדר חוזר אליי גם בהמשך. אני מציינת בפניו שח' מאמין שכשיראה את החיילים המכים מחר בבוקר יוכל לזהות אותם בפני משמרת הבוקר ואנו מסכמים שנמשיך להיות בקשר. אדר מציין כי הובא לידיעתו עוד מקרה של אלימות הבוקר אבל נראה לו שזה מקרה שונה. ואכן, בהמשך אנו שומעות מפי אדם שמכיר אותנו כי בשעה חמש וחצי בבוקר, נהג משאית שנכנס אל המחסום מכיוון דרום לא עצר היכן שהחייל חשב שהוא אמור לעצור. התפתח דין ודברים ובתוך מספר דקות עטו על הנהג חמישה חיילים שהיכו אותו בפניו וראשו. הוזמן אמבולנס ישראלי אל המחסום והנהג נלקח אל בית החולים. נורה מתקשרת גם אל תמר נציגת דו"צ בחטיבת בנימין ומבקשת שיטפלו בנושא גם מכיוונם. אני מציינת שוב את מספרי הטלפון הרלוונטים: תמר 0506-624041; אמיר 0507-787175; אדר (הדר) או כל אחד אחר במצ"ח: 03-9575054. בדרכנו חזרה מן הכיכר אל המחסום אנו מבחינות בשני חיילים רודפים אחרי גבר אחד. בדרכם הם מתחילים להעיף סחורה מעל אחד הדוכנים שניצב בשביל המוביל אל המחסום. לקול צעקתה של נורה הם מפסיקים אבל עוד דקות אחדות מסתכלים עלינו במבט מתיימר וקשה. בעלי הדוכנים מפנים במהירות את השביל. עוד היום במחסום: בחור צעיר נעצר וברשותו אקדח גז, שנראה כמו אקדח צעצוע. הוא נלקח אל הצריף שמעבר למחסום ושוחרר כעבור ארבעים דקות כשעל ידיו סימני האזיקונים בהם נקשר. אל מעוכב אחר שלטענת חיים מהמת"ק, תעודת הזהות שלו הייתה מזויפת, הגיעה משטרה כחולה אשר כבלה אותו ולקחה אותו לחקירה.כמו כן, חיים מציין כי בעלי תעודות זהות כתומות תושבי ג'נין וטול כרם אינם מורשים לעבור במחסום מזה מספר ימים. אין לו מושג מדוע. ואחרון אחרון, אנו עוברות את המחסום לכיוון צפון ואחד הבחורים הצעירים מסב את תשומת ליבנו אל ציור ענק המצויר על החומה – בציור אדם ופטיש בידו אשר פוער מעין חור-פתח בחומה. מבעד לפתח הגדול נראים שמיים כחולים – מעין תקווה לחופש, לאיזשהו עתיד פתוח ובהיר. הלוואי...