קלנדיה, חמישי אחר הצהריים, 16.06.2005, תמי גולדשמיד, איה קניוק (כותבת) הגענו לקלנדיה כדי להמשיך לשאול על מה שקרה לרוכל שהוכה יום קודם. כשבאנו פגשנו את קבוצת מחסוםווטש של חמישי אחר הצהריים.סופר לנו ששעה קודם, ג'יפ עם חיילים עבר דרך המחסום לכיוון צפון. כשהגיע הג'יפ ליד המוניות שלכיוון רמאללה, נפתחה דלת, ובחור צעיר כבין עשרים נזרק מהג'יפ הנוסע. הוא אחז בבטן, ידיו היו פגועות, וכאב לו החזה.נהגי המוניות, מזועזעים, אספו אותו מהכביש. אחד, מי שאנו מכירות לקח אותו לבית חולים ברמאללה. יותר מאוחר ראינו אותו. חזר למחסום לבקש בחזרה את תעודת הזהות שלו. הוא נראה היה בשוק. נפחד מאוד. התערבנו, ומכל הסיבות הפסולות, כמובן (דהיינו הידועות, שאנחנו 'יהודיות', שלנו יש פנים, מאותה גזענות שממנה אותו זרקו מהג'יפ, ולו לא היו משיבים את התעודה), מצאו פתאום את תעודתו, והיא הוחזרה לו.והוא הלך.איברהים... אביו של מי שהוכה ביום שלישי כמו שסופר בדו"ח של יום רביעי בצהריים, מוכר תירסים ותורמוסים. העגלה שלו עומדת בקצה הדרומי של המחסום, בתחילת המעבר. יש לו שנים עשר ילדים, אחד מהקטנים (כנראה) עוזר לו ליד הבסטה. הוא בדיוק מספר על מה שקרה אתמול עם בנו, על איך רק השבוע ביום שלישי ורביעי חיילים מהמחסום הפכו לו את העגלה, ואיך כל האוכל התפזר.אמר גם שרוצה להגיש תלונה לגבי בנו. דיברנו עם המוקד להגנת הפרט בטלפון.ואז הופיעו החיילים. שלושה. הם הגיעו מכיוון דרום, הולכים בנחישות לעברו, מטרתם ברורה. הגיעו, הראשון בתנועה רחבה העיף את קערת התורמוסים, שעפו לכל עבר, ועל הארץ, לתוך הליכלוך, והחול. אחרי עגלת התורמוסים הם בעטו בעגלת בוטנים (יותר נכון מין פח ובתוכו בוטנים מונח על עגלת ילדים ישנה) שהתהפכה, והבוטנים עפו באוויר ואז התפזרו על הארץ, בחול. ואחרי התורמוסים והבוטנים הגיע תור השמלות הפרחויניות של בסטה ליד. מעט קודם סיפר לנו אותו רוכל שמכר את הבגדים (בחור מאוד צעיר, הבכור במשפחה של תשעה אחים, שההורים לא מתפקדים והוא המפרנס היחיד של כולם) איך יומיים קודם לכן הגיעו החיילים, הפילו ורמסו את הבגדים שהוא מוכר. סיפר ועיניו לחות, סיפר והסיט עיניו. ושוב, אותו הדבר, לנגד עיננו, הטיחו את הקורה עימה הבגדים על הארץ, תנועה רחבה, גסה, השמלות מתגלגלות בחול, וגבו של החייל מתקער בתנוחת אדנות. כל התורמוסים והבוטנים היו פזורים על הריצפה. הבגדים זרוקים, והמיבנה שעליו היו תלויים מוטח על הארץ. החיילים עוד עמדו, אנשים לא התערבו אבל נראו נורא טרודים. ניכר בהם שהיו רוצים ולא מעזים וההתאפקות כרוכה בסבל, בושה וזעם כבוש. ואז נפלה דממה. איברהים בשקט החל אוסף את התורמוסים מהריצפה, והחיילים הלכו אחרי שאחד מהם, תלש ממנו את תעודת הזהות, תוך נהמה : 'תבוא בלילה'. הילד שמכר בוטנים הרים את הדוכן והחל אף הוא אוסף מהחול את הבוטנים, וזה שמכר בגדים אסף את הבגדים מלאי האבק, אנשים מביטים לרגע אבל ממהרים לדרכם... ואז הילדים מסביב התכופפו אף הם והחלו לעזור לאסוף את הבוטנים והתורמוסים מהריצפה, והעמיסו שוב על העגלות. ברור היה שהאוכל ינוקה ויימכר מחדש.