קלנדיה, רביעי בצהריים, .06.2005, תמי ג, איה ק (כותבת) קלנדיה. מעט רוכלים. שרידי התורמוסים שאתמול החיילים פיזרו במסע הקלגסות היומית שלהם.כפי שכבר דווח וסופר, הם הולכים לרוכלים, ואז או מכים אותם, או הופכים להם את העגלה עם הסחורה, או גם הופכים וגם מכים, כל כמה שעות. ניראה שבימים אלה הספורט של חיילי קלנדיה במשך שלוש השנים האחרונות לצוד ולירות על ילדי מחנה הפליטים קלנדיה הוחלף בלהתעלל ברוכלים. הבולדוזרונים עם שיניהם השלופות מכרסמים את האדמה של מה שכונה המחצבה ועומד להפוך למסוף אפרטהייד אימתני. כמה מאבטחים שחורי בגדים עם רוביהם, חם, תורי מכוניות ארוכים, תורי אנשים ארוכים לכיוון דרום, אישה עם שני שקים ותינוק, ילד סוחב קורות, נער על קביים, אישה זקנה עם שק כבד על הראש, איש עם תחבושת על הפנים, כולם בלי יוצא מן הכלל, בלי הבדלה, לגמרי באופן דמוקרטי ושיוויוני עומדים באותו קצב אינסופי משתרך, איש לא זוכה מן ההפקר, איש לא מקבל יחס יתר, כולם שווים בפני החוק, כולם שווים בפני הרשע הגזעני, שככזה הופך אותם 'שווים', בשוויונם המושטח הידוע. איש עם קביים, נכות קשה, כל גופו מעוות, פניו מעוותים, שריריו כמעט ואינם פועלים, ובהילוך איטי מתפתל מנופף גופו מצד לצד בין ידיו העצומות לעומת אבריו הרזים המידלדלים, לאורך טור המכוניות לעבר החיילים. ברור שלא יוכל לעבור בקרוסלה, ולכן כניראה הולך כך, לכיוון צפון... בכיוון צפון נכון להיום בקלנדיה אנשים אינם נבדקים והוא פתוח, דהיינו אילו היה עובר שם לא היה נבדק כלל. אלא שלא יוכל מחמת נכותו. תמי מצלמת אותו, כי הוא רוצה, מדבר, וחייל נרגש רץ לעברם, את אל תצלמי, בואי איתי, מושך אותה אחריו, ואילו הוא הנכה לא יעבור, והוא נשלח אחורנית. הנכה לא זז. ברור שלא יוכל ללכת את כל הדרך חזרה. בקושי הרי הגיע עד כאן. וכשהחייל לא מביט פותח אחד הנהגים המחכים את הדלת ומזמין אותו להיכנס. והוא נכנס. ועבר את המחסום.. בחור צעיר, מג'נין במקור, שחי היום ברמאללה ועובד במעבדה להכנת שיניים תותבות באראם, מסורב, כי הוא מג'נין ונכון להיום כל מי שמג'נין וטול כארם מסורב. למה, אומר לחייל, למה, מה אני אעשה, זו העבודה שלו, מה יעשה.אם אני אראה אותך באראם מבטיח לו החייל השומר עלינו מפני פיגועים ומקיים את חוק הכיבוש כלשונו, אני אירה לך שני כדורים ברגל. רק רציתי לספר לכן אומר לנו הבחור. זה היה כשכבר לא היינו שם. אחר הצוהריים המאוחרים, אחרי שגם משמרת ערב עזבה, קצת אחרי חמש וחצי, יצאו שוב חיילים למסע שיחרור העצמות הידוע ובחרו הפעם באחד הרוכלים, בחור בן 23, שמוכר מין משקפות לילדים, ומברשות לשירותים, שעמד בצד השני של הכיכר קרוב לחומה, כשק האיגרוף היומי שלהם. הם באו, וזרקו את העגלה שלו על הריצפה, כל התכולה מתפזרת, והוא החל נס מהם בכביש המוביל לג'בעה, והם אחריו. מתברר שמשאית או רכב גדול עם חיילים של מישמר הגבול בדיוק עברו, וראו מהחלון את הבחור בורח. מייד עצרו, וכל החיילים, על פי הדיווחים של מי שדיברנו איתם שהיו שם (היו כשלושים חיילים, או ממש המון), והחלו רודפים אחריו אף הם עד שתפסו אותו. הם דחפו אותו לקיר הכורכר והחלו מכים אותו בידיים, ברגליים ובקתות הרובים. ירד לו דם מהראש, מהאוזן, והוא נמלא כולו בדם, מכף רגל ועד ראש. אבא שלו רוכל אף הוא הגיע למקום, וניסה להתערב והוכה אף הוא. החיילים בינתיים החלו יורים ליד רגליו של הבחור המדמם, להפחיד אותו. א' היה בין נהגי המוניות שהתקהלו מסביב והביטו. המומים. וא' כניראה אמר משהו, או שאל, למה עושים לו, וחייל מאלה שלא היכו באותו הרגע, עם קת שלופה רץ אליו והיכה אותו בקת הרובה בצד הראש ליד האוזן, והוא כרע, ונפל, ועוד כמה החיילים הצטרפו אל החייל המכה אותו והחלו מכים אותו אף הם. בינתיים נטלו חיילים את הרוכל המדמם מצג הדרך והטיחו אותו על הכביש, ירו עוד כמה יריות באוויר, ונסעו. שאלנו את א' איך הוא התרשם מה היה מצבו של הבחור, והוא אמר שמרוב שהוא היה כבר פצוע בעצמו, הוא לא מסוגל לומר, רק שהם היכו את הרוכל באופן מטורף, באמוק, ושהוא נראה היה לו כמו גוש של דם. א' שהוא ירושלמי נסע לירושלים לבית חולים, כאב לו הגב והראש מהמכות ובקושי עמד על הרגליים, עשו לו כמה צילומים, במזל לא שבר דבר כנראה, בפצעים החיצוניים טיפלו במקום ולכאב נתנו לו כדורים.האב של הבחור שכאמור הוכה אף הוא, מספר שאחרי שהחיילים עזבו, הוא לקח את בנו לבית שלו באראם, ומשם בדחיפות לבית החולים ברמאללה. הם עברו דרך מחסום קלנדיה, צפונה, הראש שלו מדמם, מצבו רע, וחייל שהיה כפי הנראה שותף למה שקודם קרה זיהה אותו ואמר לו, 'אז אתה רוצה עוד?' אבל לא מנע ממנו לעבור. בבית החולים מתברר שהוא שבר את שתי ידיו, הוא פתח את הראש ותפרו לו מקצה לקצה, בשאר הגוף יש לו שריטות ופצעים חיצוניים. נאמר ששלושה חודשים הוא יצטרך להישאר בגבס, שלושה חודשים בלי לעבוד.