בית איבא

בית איבא, יום ג', 21.6.05, אחה"צ משקיפות: הורית ה"פ, חנה כ' (מדווחת) 15:50 הגענו. קרוסלה אחת פעילה ממש, השאר קשורות וחסומות. לדעתו של הבודק, איש המת"ק סגן א', כך עדיף, וכך – ובעזרת שאגות מפעם לפעם – נמנעת התקהלות קרובה (מדוע אפוא נבנתה שורת הקרוסלות? למתעשרי המחסום הפתרונים). בינתיים כוח האדם הצבאי מתרבה לחמישה: שלושה מחוץ לעמדה: אחד מד"ס מארגן ת"ס (הטקסט הנשאג הוא: "ואחד ואחד – תעמדו לי בְּשוּרה"), אחד מאבטח, אחד מפקח, שניים בעמדה: בודקים. לתור הבסיסי מצטרפים שני תורים נוספים בעייתיים: אחד – הומניטרי, לנשים ולגברים מגיל ארבעים וחמש: מי שהגיע לראש התור ונתברר צעיר יותר, מוחזר לסיבוב נוסף בתור הרגיל הארוך, גם אם התור ההומניטרי ריק. יש גם תור שכנגד, המיועד לנכנסים לשכם. מחסום-מחסום ותקנותיו: בבית איבא, בשונה מחווארה, יש פיקוח קפדני יותר. תור הכניסה לשכם נבדק לסירוגין. האחראי שמתפנה לכך "ידידותי" לעתים: "מאיפה?" "איפה אתה עובד?" "למה שברת את היד?" לעוברים שאינם רואים שמישהו מתפנה אליהם והם ממשיכים הוא צועק בתמיהה: "מה? אין מחסום?" "פיש מחסום?" (כביכול, עלה על דעתו של פלסטיני רעיון כפירה שכזה...) ולעתים "תחכה. לא תמות".זמן ההמתנה איננו ארוך, כחמש דקות. זמן ההמתנה למכוניות – ארוך יותר (השיירות בנות כ-15 כלי רכב) – כעשרים דקות.