בית פוריכ, חווארה, יום א' 3.2.08, אחה"צ

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
צופות ומדווחות: 
טל ה., אורחת מארה"ב, נועה פ., נעמי ל. (רשמה)
03/02/2008
|
אחה"צ

 ביום שבו חשפו חיילי צה"ל את ישבנם אל מול פלסטינים בדרום הר חברון, צה"ל - מוכה וועדת וינוגרד ותגובת דובר צה"ל -  הסתמית "...." "הדבר נעשה בניגוד לרוח צה"ל" חיפשנו ולא מצאנו  את רוח צה"ל במחסומי הכתר של שכם.

 
"רוח צה"ל" לא היתה בין משטחי הבטון החשוף והסורגים והגדרות הסוגרים על אלפי בני אדם הנאלצים להמתין שעות ולעבור בתוכם מידי יום תוך טיפול של חיילים וחיילות צעירים שאינם מבדילים בין דאחקות וצחוקים של חבר'ה לגסות רוח לשמה "בואנה מזדיין, לא באת לפה לבלות" (לאחד החיילים), "איפה היא הלכה, אני אזיין את שניהם" (על חיילת מ"צ וחייל שהלכו לעשן סיגריה בבודקה שעל הכביש) וכו', תוך שהם צווחים וצורחים את מספרי תעודות הזהות לעבר העמדה היחידה המחזיקה ברשימת הדרושים והמבוקשים שלמזלם לא הגיעו היום למחסום והצינוק נותר מושבת.

 חישבנו ממוצע של שעתיים המתנה כפול 6 ימים בשבוע ( (12) כפול ארבע שבועות בחודש (48) כפול 12 חודשים בשנה (576) - 576 שעות בשנה שהם 24 יממות שלמות בשנה של זמן אבוד בהמתנה במחסום חווארה בלבד.

 
16:00 – שורות ארוכות של גברים עומדים עד קצה הסככה. 3 עמדות בהם שניים ויותר חיילים הצורחים לאורך כל המשמרת את מספרי תעודות זהות של כולם, שואלים בצעקות ועונים בצווחות בעניינים הנוגעים לבידוק ודיבורים אישיים בשפה נמוכה, גזענית ומביישת (כולל הערות לגבי צבע עורם של חלק מהחיילים). הזמן הנגזל  מהפלסטינים הממתינים שעה ומאוחר יותר שעה וחצי ושעתיים, "ככה זה כל יום" אומרים הצעירים היוצאים מהתורים, מבטם מושפל, חגורת המכנסיים ושעון היד ותכולת הכיסים והסיגריות ממלאות את ידיהם והם מחפשים מקום להניח אותם כדי להתלבש, חלקם מסננים קללה והאחרים נוצרים אותה בליבם, אנו רואות את מבט עיניהם והבעות פניהם, מושפלים ומלאי כעס ומסרבים להשלים. תחילה עובר הבחור עם המעיל, אחר כך ללא המעיל, עכשיו את החגורה, עכשיו את השעון, אחת כך את המטבעות בכיסים, לפעמים שולח החייל ידיים ומשש אותו  בבטן ובגב, וכשהוא מנסה לאסוף את עצמו מחדש  ברחבת היציאה מגרש אותו משם חייל כי זה תפקידו, בהתאם לרוח צה"ל, לשמור על שטח סטריליinfo-icon (ללא פלסטינים).

 
בתור המכוניות כלבנית וכלב במקום רכב השיקוף הנעדר.  לכן כל המכוניות היוצאות משכם, יחידי הסגולה והמאושרים שזכו לעמוד בקריטריונים הנוקשים של השב"כ והמינהל האזרחי וחטיבת שכם והמת"ק והם מחזיקים באישור יציאה עם רכבם משכם מטעם מדינת ישראל,  המיעוט שנמצא ראוי עומד בשתיקה שעתיים ושלוש בתור. היום הכלבנית מנצחת על מלאכת התור. הנוסעים נדרשים לרדת מהרכב במרחק מטרים ספורים ולהמתין לסימן.  הרכב מתקרב לעמדת הבדיקה, הנהג מגיש את תעודות הזהות של נוסעיו ונדרש לפתוח את כל דלתות הרכב דרכן יכנס הכלב כדי למצוא לבסוף את הפרס שתתמין לו גבירתו הכלבנית. בהיעדר רכב שיקוף לצורך בדיקת החבילות הועמד על הכביש שולחן רעוע והחבילות נפתחות כדי שהכלב יתחב את ראשו לתוכן וירחרח.  ניילונים העוטפים היטב חבילה גדולה נקרעים על ידי החיילים כדי שהכלב יתחוב את אפו לתוכה.
בשעה 17:00 ארזו הכלבניות את עצמן וכלבן ועזבו ואנו תהינו בהיעדר הכלב שהוא חיה טמאה במסורת המוסלמית ומגעו עם חפציהם של האנשים הופך גם אותם לטמאים, איך מופקר מעתה הביטחון ? למה עד השעה חמש אחה"צ נחוץ הכלב ולאחר השעה חמש הכל כבר בסדר ואפשר בלעדיו?

 
17:00 – העומס בסככה גובר וחייל צועק על הקהל "אתם תהיו בשקט". הקור חודר עצמות. חייל מ"צ המחזיק ברשימה היחידה של מספרי תעודות הזהות  עסוק   בלענות לצעקות חבריו ואינו מתפנה לבצע את הבידוק בתור עליו הוא מופקד. הפלסטיני התורן עובר הלוך ושוב במגנומטר. החייל הבודק "מייעל" את   הבדיקה בחיטוט בכל תאי הנרתיק של תעודת הזהות שמא שם מוסתרת הפצצה ומתחקר את הקרבן התורן  איפה אתה גר, מאיפה אתה בא, לאן אתה הולך, איפה אתה לומד והוא -  בא משכם, מהלימודים/העבודה , הולך הביתה, לכפר. "כל יום זה ככה" אומרים לנו חלק מהעוברים הכועסים.

 
18:30 - ירד העומס בתורים. בינינו לבין עצמנו אמרנו שבניגוד לעבר כבר לא מגיעים פלסטינים ומבקשים להיכנס לשכם לא אישור. הם כבר יודעים. ואנו עזבנו. ובמחשבה שנייה היתה זו משמרת רגילה, הכל זרם, לא היו אירועים מיוחדים, לא התעללות סדיסטית ולא חשיפת ישבנים. בהתאם לרוח צה"ל ודובריו.

 
 מחסום בית פוריק מ-17:00 עד 18:00טל ה. ואורחת:

 
זרם דליל של הולכי-רגל, תור ארוך מאוד של מכוניות יוצאות משכם, אבל כל בדיקה קצרה.אין מעוכביםinfo-icon. אין כלב.מסלול בדיקה אחד לרכב נכנס ויוצא.רכב נכנס ממתין כבר למעלה מחצי שעה. נהג משאית ממתינה אומר לנו שהוא ממתין כבר כמעט שעה.

 
ברגע שהאורחת שלנו עומדת ומצלמת (דווקא ממתחם המחסום החוצה, את הנוף, אפילו לא את המחסום עצמו) ממהר לעברנו מפקד המחסום – סמל בעל ארשת תקיפה-מבוהלת ולו אפוד עם הספרה 4 רשומה בגדול על הגב – ואומר לה "זה נראה לך מוזיאון פה? אסור לך לצלם!!!"
אמרתי לו שהיא לא דוברת עברית והוא חזר והתיז באוזניי את אמרת השפר. הוא נשמע מפחיד וכך אמרתי לו. הוא הכריז שזה התפקיד שלו ופנה לשוב לעמדת הבידוק.

 
המשאית הממתינה להיכנס עמדה כבר 45 דקות – צלצלתי למוקד לדווח ולבקש שיעזרו לזרז הליכים.

 
אחד הנהגים ניגש לשוחח אתנו ועם נדים ולהתלונן על ההמתנה הממושכת ומיד – איך לא? –
המפקד 4 שוב התייצב מולנו ופקד על הפלסטיני שלא יעז לדבר אתנו ויעוף משם מיד.
שאלתי את המפקד 4 למה הוא כועס כל כך והוא ענה "אני לא כל כך מחבב אתכם" ופנה לשוב.

  ב-17:50 לאחר טלפון לקצין מהמת"ק ולמוקד של הצבא  סוף סוף התחילו לבדוק את קבוצת המכוניות שהמתינו להיכנס לשכם – עדיין במסלול הבודד – ובתום בדיקות אלה שבו לבדוק את כלי הרכב היוצאים ואנחנו עזבנו.