מחסום הזיתים (623), מחסום החממות (609), עתיל

שער חקלאי 623.  כ-170 איש וקרוב ל-30 כלי רכב, עגלות וטרקטורים בהמתנה.
התור מתקדם לאט. רק מ"צ אחד בודק את התעודות ושני חיילים בשמירה.
הפלסטינים עוברים ב'חמישיות'. הם מתלוננים על הקצב האיטי של הבדיקות, וכמה מהם מספרים שיש ביניהם המגיעים לשער כבר ב-4.00 בבוקר (גם כאן!), וממתינים שעות כדי לעבור ראשונים.
החיילים לא הכחישו שאינם מאפשרים לפלסטינים לעבור במחסום עם סכומי כסף שלא נראים (להם) כנחוצים בעבודה חקלאית. 

החקלאים מהכפר עתיל מקבלים אישור לעבור בשער 609. משם הם יכולים להגיע לחלקותיהם רק על ידי מעבר בלתי חוקי בשטח ישראל, בכפר יאמא הנמצא במועצה האזורית 'זמר'. (המועצה מאחדת בתוכה 4 כפרים של פלסטינים אזרחי ישראל, ביניהם יאמא).
אם המשטרה הישראלית תופסת אותם שם, היא מחרימה את הטרקטור של מי שנתפס ו/או שוללת את רשיונו לעבור בשער 609.
כך מידי יום נאלצים כ-150 חקלאים לעשות את דרכם לעבודה באדמותיהם.

בכפר עתיל - כאורחים לרגע, נראה לנו שהעיירה היא דוגמא לכך, שכאשר אין התנכלויות והפחדות של מתנחלים, וכאשר המצב הכלכלי אינו מוכתב על ידי הגבלות הכיבוש, וישנו גם הון 'בלתי תלוי' המנוצל לרווחת התושבים, הדבר ניכר לא רק במראה החיצוני המטופח של המקום, אלא גם באווירה הכללית בו. האנשים שפגשנו הרבו לספר, לחייך ולהתלוצץ, גם איתנו.

5.30 יציאה מתל-אביב.

6.00 בטירה, פגישה עם נדים, ונסיעה על כביש 57.

6.30 בכניסה לענבתא מחסום בכיוון הנסיעה לשכם. 3 חיילים בודקים כל מכונית, ומתחיל להצטבר תור.

6.55 שער חקלאי 609. בזמן שהותנו שם נבדקו כ-20 פלסטינים ועברו במהירות. הפועלים מדווחים כי למרות שהשער היה אמור להיפתח ב-6.00, הוא נפתח רק ב-6.30.

כך מידי פעם החיילים מאחרים להגיע.  לשאלתנו אמר אחד החיילים שהבוקר דווח להם על ארוע כלשהו באזור, הם נסעו לבדוק ולכן איחרו.
מעט לפני 7.00 עברו כל הפועלים. 

7.15 מחסום חקלאי 623. במקום נמצאים כ-170 איש וקרוב ל-30 כלי רכב, עגלות וטרקטורים.

התור מתקדם לאט. רק מ"צ אחד בודק את התעודות ושני החיילים בשמירה בשטח השער.
הפלסטינים עוברים ב'חמישיות'. הם מתלוננים על הקצב האיטי של הבדיקות, וכמה מהם מספרים שיש ביניהם המגיעים לשער כבר ב-4.00 בבוקר (גם כאן!), וממתינים שעות כדי לעבור ראשונים.

תור הפועלים נעצר בכל פעם שבשער עובר אחד מכלי הרכב.
שוחחנו בחופשיות עם הפועלים על מה שקורה, אבל כשביקשנו אחד מהם לדבר למצלמה - סרב. הוא אמר שאם החיילים יראו אותו מתראיין, הם עלולים לא לאפשר לו לעבור.
בשיחה עם החיילים:
החיילים היו אדיבים אלינו ומוכנים לשיחה, גם על המצב במחסום. אחד מהם  דיבר על הרקע לכל מה שקורה. בין השאר אמר: "אני רק לפני שנה סיימתי תיכון, אני עוד לא מבין מה קורה פה". התפקיד קשה והוא מצפה לעבור לשרת על טנק בעוד 1/2 שנה. אמר שלא מספר לאמו איפה הוא משרת, כדי שלא תדאג.
 הוא הסכים איתנו שיש בעיה בכך שאנשים מנותקים מאדמתם, אבל הוסיף שהמצב הקיים לא פשוט, וגם אמו רוצה שהוא יחזור אליה בשלום...
הוא שב והזכיר שרבים מבין העוברים במחסום, בסופו של דבר אינם עובדים בחלקות, אלא ממשיכים הלאה לתוך ישראל. אחרי שהם עוברים בשער הוא לא רואה אותם בשטח. 
שני החיילים לא הכחישו שלא מאפשרים לפלסטינים לעבור במחסום עם סכומי כסף שלא נראים (להם) כנחוצים בעבודה החקלאית. 
כאן התעורר ויכוח מנומס ביניהם לבין הפלסטינים, ובסופו של דבר אחד הפלסטינים הסביר לנו שהחיילים אינם אשמים במשימות שהוטלו עליהם...

8.40 בבלדיה בעתיל

היגענו לבניין חדש ומודרני המשמש ל"שירות לקוחות". אמרו לנו שבזמן הקרוב יתוספו אליו משרדי המועצה הנמצאים עדיין בבניין הבלדיה הסמוך. הוזמנו לשם.
מול הכניסה בויטרינה תלוי פוסטר ובו אשה פלסטינית מחבקת עץ שכל ענפיו נגדעו. ברקע חיילים. הכתובת מתחת לתמונה אומרת: "אילו עצי הזית ידעו מי שתל אותם...".

אחד העוזרים הכניס אותנו לחדרו של ראש הכפר. אנשי המועצה קיבלו אותנו בברכות, בקפה ותה, ובכיבוד עשיר שנאפה במיוחד למעננו.
נ. ראש הכפר הגיע והשיחה התנהלה בערבית, בתרגומו  של נדים.

על הנגישות לאדמות -
בעתיל שער אחד קטן בגדר המיועד אך ורק לשימוש הצבא. לתושבים (בניגוד למה שסופר לנו בדיר ל-ר'וסון) יש אדמות מעבר לגדר.  הפרוצדורה לפיה יכולים החקלאים להגיע אליהן הזויה לגמרי; 
הם מקבלים אישור לעבור בשער 609. משם הם יכולים להגיע לחלקותיהם רק על ידי מעבר בשטח ישראל, בכפר יאמא הנמצא במועצה האזורית 'זמר'. (המועצה מאחדת בתוכה 4 כפרים של פלסטינים אזרחי ישראל , ביניהם יאמא, אבת'אן ועוד שני כפרים).
המעבר ב'זמר' אסור לפלסטינים על פי החוק. אם המשטרה הישראלית תופסת אותם בשטח זה, היא עלולה להחרים את הטרקטור של מי שנתפס ו/או לשלול את רשיונו לעבור בשער 609.
כך מידי יום נאלצים כ-150 חקלאים לעשות את דרכם לעבודה באדמותיהם.
שרטוט ידני שצייר ראש המועצה כדי שנצליח להבין את האבסורד שב"הסדר" שניכפה על אנשי עתיל.

בנסיון לשנות את העיוות הזה,  פנה הכפר לא פעם אל המת"ק הפלסטיני, כדי שזה יפנה אל המת"ק הישראלי, ויימצא פתרון חוקי והגיוני למצב. עד היום דבר לא נעשה.
כעת הטיפול בנושא נתון בידי עו"ד ישראלי מטירה.

במהלך השיחה הסברנו למארחינו שכחברות מחסוםווטש, אנחנו שותפות לפרוייקט שיזם "יש דין", במטרה לבדוק ולהגן על זכויות הפלסטינים מבחינה משפטית, בכל מה שנוגע לנגישותם לאדמות שלהם שמעבר לגדר.

מצב כללי -

העיירה היא היישוב הגדול ביותר באזור טול כרם. היום חיים בה 12.000 תושבים. 60.000 מאנשי העיירה חיים היום בחו"ל; ארה"ב, קנדה, האמירויות, סעודיה, כוויית ועוד. העזיבה לחו"ל החלה מאז 1967, והמשפחות בחו"ל הלכו והתרחבו. חלקם מצליחים מאוד ומזרימים תרומות לפיתוח העיירה. יש משפחות שמעט מבניהן נשארו בעתיל ומעבדים את האדמות, וישנם בין החיים בחו"ל כאלה המחכירים את אדמותיהם.

600 דונאם מהאדמות הופקעו ע"י ישראל לבניית הגדר.

רוב אנשי הכפר משכילים. הם עובדים בחינוך ובמשרות שונות ברשות הפלסטינית כולל במועצות של כפרים באזור. ההשכלה חשובה ביותר למשפחות בעתיל. הם מוכנים להשקיע הרבה ממשאביהן כדי שהבנים והבנות ילמדו. יש ביישוב 6 בתי ספר, נפרדים לבנים ולבנות.
הבעיה הגדולה היא שהצעירים המסיימים את הלימודים האקדמיים, רובם אינם מוצאים עבודה במקצועם. גם בין הפועלים הפשוטים קיימת אבטלה. 

שאלנו על מקומן של הנשים ביישוב. נ.סיפר בגאווה על 3 נשים שהן חברות מועצה, ואחת מהן סגניתו.
איתנו בפגישה השתתפה בנוסף למזכירה ולמהנדס היישוב, עוד אשה צעירה שהסבירה כי תפקידה הוא כשל עובדת סוציאלית; להכיר את המשפחות, ולהפנות אנשים לרופאים, לטיפולים ולמסגרות מיוחדות לילדים.

יש בעיירה כמה התארגנויות שמציעות לנשים תוכניות מיוחדות, בין השאר רקמה ועבודות יד.

ראש הכפר עצמו הוא סוחר אמיד, בעל רשיון של מיוחס, הרשאי לעשות עסקים עם ישראל, ולבקר כאן בכל מקום.
הוא גאה ברמת ההשכלה הגבוהה בעתיל, וגם בכך שהצליח לגייס תרומות לפיתוח העיירה. הכסף מופנה לחינוך ולפיתוח התשתיות. בתוכנית גם בניית בית חולים. אחד התורמים נתן למטרה זו מליון דולאר.

לשאלתנו, סיפרו שאין בקירבתם התנחלויות ואין התנכלות של מתנחלים. עם זאת, הצבא מגיע לעיירה בלילות, בייחוד כאשר בא לבצע מעצרים.

באחד הלילות בתקופה האחרונה נעצרו 13 צעירים.

התרשמנו שהעיירה אמידה ויותר מודרנית מכפרים ועיירות שהיכרנו.  יש בה סניף של "בנק ירושלים", תחנת מוניות 'שירות' מסודרת, רחובות יפים ורחבים מאוד, נקיון בכל מקום.  
כאורחים לרגע, נראה לנו שעתיל היא דוגמא לכך, שכאשר אין התנכלויות והפחדות של מתנחלים, וכאשר המצב הכלכלי אינו מוכתב על ידי המגבלות הקשות של הכיבוש, וישנו גם הון 'בלתי תלוי', המנוצל לרווחת התושבים, הדבר ניכר לא רק במראה החיצוני המטופח של המקום, אלא גם באווירה הכללית בו. אנשים הרבו לספר, לחייך ולהתלוצץ, גם איתנו.