קוסרא(Kusra) ג'וריש(Jurish)

9:00 יציאה מתחנת הרכבת ראש העין.

9:30 צומת תפוח. חייל אחד בלבד, בתחנת האוטובוס.

שני כפרים שכנים - שני עולמות. בכפר אחד - קוסרא, חיי היום-יום בו קשים ביותר. הכפר מוקף בהתנחלויות מן האלימות ביותר. התושבים נשחקים בין המתנחלים והצבא המגבה אותם, ובין נציגי המינהל האזרחי, שהם העיניים של "האח הגדול": עוקבים אחרי כל פחון או גגון שצצו ומפזרים צווים שמטרתם לחנוק, לדכא כל יוזמה ולכפות על התושבים התמודדות מול הביורוקרטיה של שלטון הכיבוש, כשהם יודעים מראש שסיכוייהם להשיג צדק הם כמעט אפסיים.  בכפר השני - ג'וריש, חיי היום יום בו שונים לחלוטין כי הוא אינו ממוקם ליד התנחלויות אלימות. לעובדה זו יש השלכות חיוביות משמעותיות: הצבא כמעט ואינו מגיע אליו משום שאינו נדרש לגבות את המתנחלים בהתנכלויותיהם, בגלל השקט היחסי אין כנראה לאנשי המינהל האזרחי צורך להיטפל לתושבים בתואנות סרק. בכפר כזה יכולות נערות להרשות לעצמן לחלום את חלום העתיד שלהן, בדומה לנערות בנות גילן הגדלות בעולם החופשי, ואולי גם להגשים אותו בבוא היום.  

9:45 קוסרא

בפעם הקודמת שבקרנו בכפר נטלנו חלק באירוע שבו שלושה חיילים השביתן פועלים (בשכר) מביצוע עבודות חקלאיות בשדות הכפר. ביחד עם ראש המועצה הצלחנו אז להשפיע על החיילים להסתלק מהמקום, והעבודה חודשה. 

גם הפעם הגענו לכפר נתון בלחץ. לפני שבועיים הגיעו לכפר נציגי המינהל האזרחי בליווי חיילים ובחסות רימוני הלם פזרו צווים ברחבי שטח C בדרום ובמזרח הכפר, שלא במפתיע. הכפר ממוקם בסמיכות  להתנחלויות מבין האלימות ביותר - אש קודש ואחיה -  והמנהל האזרחי, ביחד עם הצבא, תורם את חלקו בדיכוי התושבים.

ראש המועצה מציג בפנינו ערימה של צווים, חלקם מוכתמים בבוץ, כולם מהתאריך 10.2.16. על כולם ניתן היה לערער במשך שלושה ימים בלבד. היום, 24.2. שבועיים בלבד לאחר מכן, אמורה ועדת המשנה המתכנסת בבית-אל לדון בהם. 

דוגמאות: מבנה בלוקים ששטחו 5 מ"ר - צו הפסקת עבודה. מבנה פח 10 מ"ר  - צו הריסה. דרך, 2 ק"מ -  צו הריסה. (מדובר ביוזמת חמישה כפרים שכנים לסלול כביש המקשר ביניהם ומגיע עד לכביש 60). טרקטור - צו תפיסה. לגבי הטרקטור יש גם פירוט: "יש טעם לחשוד שנעברה ע"י הטובין עבירה על הדין או תחיקת הביטחון". איך אפשר להבין ניסוח סתום שכזה: מי עבר כאן עבירה, הטובין (שהוא הטרקטור)?? על איזו עבירה בדיוק עבר (הטובין) : מן הדין, או עבירה ביטחונית? ואולי אין כאן עבירה אלא חשד בלבד?  

נשמע כמו חידה של חמיצר, אלא שזה כלל אינו משעשע. מדובר ברכושם ובביטחונם האישי של התושבים. 

כל הצווים אינם חתומים. כתב היד המופיע עליהם לא רק כתוב בעברית בלבד (האם תושבי כפר בגדה חייבים לשלוט בשפה העברית?) אלא גם כמעט שאינו קריא. על כולם מופיע הכיתוב: “נתלה וצולם". ראש המועצה מסביר לנו כי הצווים נתלים במקום ה"עבירה". לעתים ה"עבריין" כלל אינו יודע שעל הפחון או הגדר שלו נתלה צו. לפעמים הרוח מעיפה את הצו לקרקע, ומכאן כתמי הבוץ שמקשים עוד יותר על הקריאה. 

תושבי קוסרא זוכים לסיוע משפטי מטעם אגודה משפטית נורווגית. עו"ד מטעמה כבר השיג אורכה של שבועיים לערעורים על הצווים הללו. 

לגבי תפיסת הטרקטור: לאחר תליית הצו החיילים נכנסו תוך שיגור רימוני הלם למוסך הממוקם בשטח B(!), שבו חנה הטרקטור, ואמרו לבעליו שברצונם "לבדוק". אלא שהם הביאו אתם גרר, חיברו אליו את הטרקטור והסתלקו. בזאת לא תמה הפרשה: פעמיים נוספות נכנסו החיילים לבתים שבקרבת המוסך: בפעם הראשונה עצרו שני ילדים בני 12. בפעם השנייה נכנסו לבתים של משפחות אותם ילדים, וערכו בהם חיפוש, ולא מצאו כלום. 

פרט להתנחלויות האלימות יש לקוסרא  שכנים נוספים, מתנחלי "מגדלים". "אלה שכנים ידידותיים, אומר ראש המועצה: "הם באים אלינו לקנות חומרי בניין, דלק, ירקות".

מתנחלי אש קודש, השכנים האחרים, תוקפים תושבים העובדים בשדות, וזוכים להגנת הצבא. כאשר אנשי הכפר מגרשים אותם, הצבא מגיב גם באש חיה. לפני שבועיים נפצע אחד מתושבי הכפר מאש חיה שנורתה ע"י החיילים. 

כאשר אנו עומדים לצאת, מגיעים שני תושבים וספק מבקשים, ספק דורשים: " תביאו את המשפחות שלכן ואת כל החברים שלכן ותעשו הפגנה גדולה מאד. אולי זה ישפיע על הממשלה שלכם לגמור את הכיבוש" 

11:15 ג'וריש 

פרט לראש המועצה שעדיין נרגש מביקורו בתל אביב ויפו, אנחנו פוגשים את בתו סירין ואת אימאן, מנהלת קואופרטיב הנשים המיוחד במינו הקיים בכפר.

מרחק קצר ביותר מפריד בין קוסרא לג'וריש אך אורח החיים בשני הכפרים שונה בתכלית. הסיבה - בסביבת ג'וריש אין התנחלויות אלימות. ההתנחלות השכנה היחידה היא "מגדלים", שהוקמה על 400 דונם מאדמות הכפר, ונראה שבינה ובין ג'וריש מתקיימים יחסים המוגדרים כידידותיים. 

כאשר אין התנכלויות מצד מתנחלים אלימים, גם הצבא פטור מפעילות כנגד התושבים: חיילים מגיעים לכפר לעתים רחוקות, אין פריצה לבתים בלילות. אין מעצרים, אין הריסת בתים. וכשתחושת חוסר הביטחון האישי היא מינימלית בהשוואה לכפרים האחרים בסביבה,  יכולים התושבים להתרכז  בחסרים מסוג אחר: בכפר אין עדיין מרפאה, אין מרכז ספורט, אין ספריה. רופאים מתנדבים מארצות שונות וממזרח ירושלים מגיעים לעתים קרובות ונותנים מענה לצרכים הרפואיים של 1800 התושבים. 

אימאן מספרת לנו על התרחבות פעילות קואופרטיב הנשים, כשלעצמה תופעה יוצאת דופן בחברה הפלסטינית: לפני מספר שנים הקימו חברות הקואופרטיב קיוסקים בששת בתי הספר שבהם הן מוכרות כריכים ושתייה קלה לתלמידים,  לאחרונה הן הוסיפו גם מאכלים מורכבים יותר: פיצות, פסטה, פלאפל. בכסף שהן מרוויחות מהמכירות הן קונות מוצרים, והיתרה מתחלקת בין כולן. במקביל החלו הנשים גם לגדל ירקות ולטפח לולי תרנגולות. בחלק מהתוצרת הן משתמשות למשפחתן, ואת היתרה מוכרות. כך תורמות הנשים לפרנסת משפחותיהן בתקופה שבה חלק גדול מהגברים מושבתים מעבודה, וכך מתבססת העצמת הנשים בכפר. 

ארגון הנשים יוזם גם הרצאות מיוחדות לנשים בנושאים כגון תזונה, שמירת הבריאות בהריון, טיפול בתינוקות, היגיינה נשית וכד'.  

בג'וריש יש שני בתי ספר. עד כתה ג' לומדים בנים ובנות ביחד. לאחר מכן הבנים והבנות לומדים בנפרד. (לפני כחודש נערך בבית הספר התיכון טקס קריאת בית הספר על שם ריהאם דוואבשה שהייתה מורה בבית הספר. היא מתה מפצעיה לאחר שריפת ביתה בדומא). כ-50% מבוגרי ביה"ס התיכון, בנות יותר מבנים,  ממשיכים לאוניברסיטאות. עם סיום לימודיהם, לאחר שרכשו מקצוע, רבים מהם נותרים מחוסרי עבודה. התוצאה - צעירים נאלצים להגר. שני בניה של אימאן שסיימו לימודים גבוהים באוניברסיטה בג'נין, חיים כיום בדובאי

ומה עם סירין החמודה, התלמידה המצטיינת, שלמדה בשקידה אנגלית ויוגה בכיתות אחה"צ שחברות מחסום ווטש שמשו בהן כמורות? היא מתכוננת במרץ לבחינות הבגרות שיתקיימו בסוף שנת הלימודים הנוכחית, ויש לה כבר תכניות מוגדרות לעתיד: לאחר הבחינות היא מתכוונת להגיש בקשה למלגה לאוניברסיטה באנגליה, שם תלמד עיתונאות ויחסים בינלאומיים. הילדה הזו, ילידת הכפר הקטן בגדה, שילדותה ונערותה עברו עליה תחת שלטון הכיבוש, עוד תגיע רחוק.