מחסוםWatch מתריע - ספטמבר 2007 |
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע - ספטמבר 2007

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שישי, 12 אוקטובר, 2007

 

   

                       

מחסוםWatch - ארגון נשים ישראליות נגד הכיבוש ולמען זכויות אדם, שעוסק באחד ההיבטים החמורים של הכיבוש - הגבלת חופש התנועה של הפלסטינים בשטחים הכבושים.

 

יום שישי, יום חגיגי במיוחד. הרמדאן והסוכות חברו כדי לתזמן יחדיו את הצורך של שני העמים בתפילה: בבקשם חירות, פרנסה, שקט ובריאות.

מחסום קלאנדיה שינה פניו. כוח מתוגבר של חיילים, משטרה כחולה, יס"ם ומג"ב עומדים מאחורי גדרות ברזל אותם פיזרו סביב סביב. מעבר לגדר מצטופף המון פלשתיני, גברים מימין, נשים משמאל. בעיות יומיום של אישורים, לימודים או פרנסה פינו מקומם לרצון קולקטיבי אחד: להתפלל בהר הבית.

תפקיד החיילים והשוטרים לסנן את המבקשים להיכנס לטרמינל על פי שלושה קריטריונים: צבע תעודת הזהות, גיל המבקש ואישור מיוחד לתפילה. לעיתים הם מאפשרים לפלשתיני הנראה 'מספיק זקן' לעבור, אך הוא חוזר כעבור כמחצית השעה. בשרוול הבידוק גילו שחסרים עוד 3 חודשים עד שיגיע לגיל המותר למעבר...

הריטואל הקבוע של 'מניעת תפילה' עובד בתרגולת מנוסה משנים קודמות. השנה חג הסוכות חופף את יום השישי השלישי של  הרמדאן, וכשאלפי בני ישראל עולים לרגל אל כותל הדמעות כדי להתפלל ולטמון בקשות, יש להקפיד על סינון עמוק במיוחד של הפלשתינים והרחקת רבים ככל האפשר מהאזור המקודש. והרי ברור שבענייני תפילה אין להשוות בין היהודים שתחינתם עולה ישירות אל האל האמיתי לבין המוסלמים שבדתם אין אנו מכירים. (קלנדיה, 28.9.)

 

ההוראות הרשמיות שהתפרסמו עוד לפני חודש הרמאדאן:

מעבר חופשי לגברים מעל גיל 50.

מעבר חופשי לנשים מעל גיל 45.

מעבר עם היתר תפילה מיוחד לגברים בגילים 45-50

מעבר עם היתר תפילה מיוחד לנשים בגלים 35-45.

איסור מעבר גורף : גברים מתחת לגיל 45.

                נשים מתחת לגיל 35

ביום ששי הראשון של הרמאדן שחל ביום השני של ראש השנה הורשו בפועל לעבור רק בני 60 ומעלה ורק בשעה 11:00  שונו ההוראות ובני 50 עד 60 הורשו לעבור.

ביום ששי השני של הרמדאן שהיה ערב יום כיפור הוטלה מניעת מעבר מוחלטת.

ביום ששי השלישי והרביעי נצמדו להוראות שפורסמו לפני תחילת הרמדאן.

יום שישי הראשון לחודש הרמאדן ראש השנה התשס"ח. הערכות מיוחדת של המינהל האזרחיinfo-icon, הצבא ומשטרת ישראל באים לידי ביטוי בהתנהלות המחסום אבל לא הכל מתואם. למרות הודעת המינהל האזרחי לגבי גברים מעל 50 ונשים מעל 45 בפועל, עד השעה 11:00  הורשו להכנס בני למעלה מ-60 (שאינם מנועי שב"כ). אחרי 11:00 שונתה ההוראה והותר לבני ובנות 50 ומעלה להכנס ללא אישור. (בית לחם 14.9)

הטרמינל עצמו היה כמעט שומם; מעט אנשים עברו, כי מעט אנשים הורשו להיכנס מכיוון קלנדיה ולעבור במחסום - רק בעלי תעודות זהות כחולות. בחוץ, מעבר לכביש הסובב את הטרמינל, מאחורי מחסומי משטרה, עמדו, בשני מוקדים, מאות (בשלב השיא אלף ויותר) אנשים, גברים, זקנים, נשים וטף. ילדים בזרועות הוריהם, קשישים שחיכו בקבוצות בשמש, בצל, מתחננים לקבל אפשרות לעבור. באו כדי לעבור לתפילה באל-אקצה ולא הורשו להיכנס. מתי מעט, רק בעלי תעודות זהות כחולות שהצליחו לפלס דרכם בין ההמונים, הורשו לעבור את המחסום המשטרתי ולעבור לטרמינל. למרות הכאב, הכעס והתסכול שהורגשו באוויר, האנשים צבאו שם בשקט מתוח. מצד השוטרים הייתה תכונה רבה ומאיימת: עשרות שוטרים במיגוון מחלצות: אלות, מסכות פלסטיק לפנים, סרבלים מיוחדים, שכפ"צים; שוטרים על סוסים; כלי רכב לירי במים; וככל הנראה כלי רכב לירי בכדורי גומי. כל כמה דקות שוטרים או חיילים רצו לכיוון כזה או אחר. (קלנדיה 21.9)

 

לתשומת לב המוקד ההומניטרי

 

בשעה 16:30 הכל היה שקט, הנה כמה השקט יכול להטעות:  מגיע אב ובנו בן ה-   7 הגרים בקוסין  ונזרקים למכלאה, וילד בן 11 המבקש לחזור הביתה מטולכרם.  בן ה-7 מכסה את עיניו בידיו והאב מספר שהם חוזרים עכשיו מטיפול בעיניו של הילד בבית החולים. הוא ביקש לעבור במסלול הצדדי מפאת מחלת בנו ואף הציג אישורים רפואיים. מפקד המחסום מאשים אותו בהתחמקות מבדיקה ומסרב להקשיב לנסיבות. רק בשעה 17:15 הועבר מספר תעודת הזהות שלו לחטיבה. הטלפונים למוקד ההומניטרי של הצבא לא מועילים.

18:45 - מונית אחרונה חוצה את הכביש.

19:10 - האב ובנו עדיין מעוכביםinfo-icon. התקשרנו לראש המת"ק בפעם השניה ולדבריו הוא קיבל דווח שהם שוחררו מזמן. העברנו לידיו את מס' הטלפון של האב כך שיתעדכן ממקור ראשון.

19:20 - השניים בדרכם הביתה ברגל כי אין כבר מוניות בנמצא - שעה וחצי לאחר תחילת הארוחה לשבירת הצום.

במקביל בשעה 17:00 מבקש הילד בן ה-11 לחזור לביתו בשכם. המפקד מורה לו לטלפן להוריו ולהורות לאחד מהם לבוא למחסום. הילד אומר שאין להם טלפון. המפקד אומר "אז שילך למקום שממנו הגיע". הילד ניגש למחסום המכוניות ומתחנן שם אבל המפקד מונע את הדבר. במוקד ההומניטרי של הצבא אומרים שללא מספר תעודת זהות (של ילד בן 11) אין באפשרותם לעזור. השמש שוקעת והילד משוטט במחסום  בין שתי הבודקות ונראה אומלל ומפוחד. לסתו רועדת ממאמץ שלא לפרוץ בבכי. שוב פנינו לראש המת"ק.

17:30 - הולך הרגל האחרון מזדרז לעבור במחסום ומוכן לקחת את הילד תחת חסותו. המפקד מסרב וחוזר על הצעתו שילך למקום שממנו בא. בעל הקיוסק מנסה להסביר שאין לו לאן ללכת כי הוא גר בשכם ושם הוריו ומציע שניקח  אותו איתנו למחסום חווארה שם הכניסה לשכם חופשית. מפקד המחסום שומע ומאיים שיתקשר למחסום חווארה כדי למנוע את כניסתו של הילד.

18:10 - חושך והמחסום ריק מאדם. רק אנחנו, האב המעוכב ובנו החולה והילד. בהתערבותו של ראש המת"ק הונחתה כנראה הוראה לאפשר לילד לעבור. הוא פוחד ללכת בחושך לבד ובעל הקיוסק מציע ללוות אותו עד תחנת המוניות בצד השני. המפקד מכוון את הנשק אליו וצועק "אף אחד מכם לא יכנס לשם". עמדנו וצעקנו לילד שירוץ אל תוך החשיכה עד שנעלם. ראינו פנסי מכונית וקווינו שהנהג אסף אותו. במשמרת הבאה פגשנו סטודנט שהיה עד לנעשה והוא דווח שהילד הגיע לביתו . (בית איבא 16.9)

 

ו